יכולות התפיסה האודיטורית של מוזיקאים נמצאות במרכז תשומת הלב של חוקרים בתחום הפסיכאקוסטיקה מזה מספר עשורים, מאחר שמוזיקאים נתפסים כבעלי יכולות אודיטוריות גבוהות במיוחד ביחס לאנשים שאינם מוזיקאים (Spiegel & Watson, 1984). במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לזיהוי מקור יכולות אלו, מתוך רצון ללמוד מכך על האופן בו עובדת מערכת התפיסה האודיטורית של האדם.
מחקרים בנוגע ליכולות האודיטוריות של מוזיקאים נגעו בהיבטים שונים של יכולות אלו. חלק מן המחקרים עסקו במבנים מוחיים המקושרים ליכולות מוזיקליות מוגברות, ומצאו שאצל מוזיקאים ישנו קורטקס אודיטורי מוגדל לעומת לא מוזיקאים (Pantev, Oostenveld, Engelien, Ross, Roberts, & Hoke, 1998), אסימטריה בצד שמאל של הPlanume Temporale אצל מוזיקאים בעלי שמיעה מוזיקלית אבסולוטית לעומת שמיעה בינונית או לא מוזיקאים (Schlaug, Jancke, Huang, & Steinmetz, 1995), הבדלים בנפח החומר האפור באזורים המוטוריים, האודיטוריום ואזורי הראייה המרחבית(Gaser, & Schlaug, 2003), נפח צרבלום גדול יותר ב-5% לפחות אצל מוזיקאים (Schlaug, 2001) ועוד. מחקרי הדמיה אחרים בחנו הבדלים בפעילות המוחית בין מוזיקאים ואנשים שאינם מוזיקאים, ומצאו שקידוד של רצפים מוזיקליים בגזע המוח הוא חזק יותר בקרב מוזיקאים לעומת אלו שאינם מוזיקאים (Bidelman, Krishnan, & Gandour, 2011), והפעלה רבה יותר בקורטקס האודיטורי ובקורטקס המוטורי בזמן נגינה, ופעילות מוחית מרוכזת יותר בזמן נגינה מדומיינת (Lotze, Scheler, Tan, Braun, & Birbaumer, 2003).
מחקרים אלו ואחרים מצאו גם הבדלים התנהגותיים בביצועי מטלות אודיטוריות בין מוזיקאים ללא מוזיקאים.
