המוזיקה מעוגנת עמוק בתרבות האנושית, ובאמצעותה בני אדם חושבים, מתבטאים ומחליטים מי הם. כיום, כשהחברה המערבית התפרקה לתתי זהויות בעלי סגנונות מוזיקה שונים, ההחלטה לאיזו מוזיקה להאזין היא לא רק החלטה מי אנו רוצים להיות אלא מי הננו. גיבוש זהות זו כמעט מולידה את הדרישה למוזיקה אותנטית. יהיו אלו אותם צלילים בדיוק, ותהא זו הפרשנות שנעניק למידת האותנטיות של צלילים אלו, שתקבענה את יכולתנו ליהנות מהם. אנו חווים את המוזיקה בזמן, אולם כדי לתפעל אותה ולהבינה אנו שולפים אותה מן הזמן באמצעות ייצוג, פישוט, תיווי. החשיבות, לדברי קוק, היא בלא לבלבל בין האובייקטים הדמיוניים של המוזיקה לבין ההתנסויות בזמן שהם מייצגים.
תפישת המוזיקה שלנו אינה משקפת את סגנונות המוזיקה הרבים בעולם, וקיים פער בין תפיסתנו את המוזיקה לבין המוזיקה עצמה. בשונה מהעמדה הפסימיסטית, המניחה כי המוזיקה מייצגת השקפות עולם של תרבויות עבר, ואין ביכולתנו להחיות את ההקשר בו עשויה המוזיקה להיות ברורה לנו. לטענתו של קוק, כמו השפה, המוזיקה אינה רק מייצגת מציאות בלתי תלויה בה, אלא גם היא מייצרת מציאות. משמעותה של המוזיקה במה שהיא עושה יותר ממה שיא מייצגת. דווקא טענה זו היא המאפשרת לראות במוזיקה אמצעי לתובנה של האחר או ההיסטורי. המוזיקה, מעבר להיותה אמצעי להבנת האחר, בכוחה להביא לתזוזה בעמדותינו שלנו ובבניה מחודשת של זהותנו. ובכל אלו, מספקת מוצא מן הפסימיסטיות התרבותית לאופטימיות שמציע קוק. מדוע זהירה?
חלק א'
סיכום טיעוני של ניקולס קוק בספרו "מוסיקה מבוא קצר מאד" (2007)
חלק ב'
דיון בין טיעוניו של קוק לבין חומר הקורס
חלק ג'
דיון בקטע מוסיקלי משמעותי
ביבליוגרפיה
