לתחיית השפה העברית תפקיד מרכזי ברעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל. השפה העברית, מעצם היותה סמל רב עוצמה בעל קונוטציות דתיות, תרבותיות והיסטוריות, נתפסת כחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית. עם התעוררות הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות השמונים של המאה התשעה עשר, הפכה השפה לחלק מרכזי של התחייה הלאומית ולמעשה החל התהליך של הפיכתה ללשון המדוברת (ניר, 1999). אולם, לא כולם ראו בהפיכת השפה העברית ללשון לאומית כמטרה מרכזית. הרצל למשל, בחר למקד את מאמציו בסוגיות מדינתיות ונמנע מלעסוק בסוגיות הנוגעות לחינוך ותרבות, וזאת בשל רצונו להימנע מלפלג בין הגופים הדתיים והחילוניים המרכיבים את התנועה הציונית (אלבוים-דרור, 1986).
ז'בוטינסקי עסק רבות בסוגיית החינוך והשפה העברית וראה בחינוך הלשון את עיקר קשר שבין האדם היחיד והאומה.
מלחמת השפות שהתרחשה בין השנים 1914-1913, נחשבת לאחד האירועים ההיסטוריים של התנועה הציונית ולנקודת מפנה בארגון מערכת החינוך בישראל. הרקע למאבק זה הוא הרצון של חברת עזרה ומנהלי הטכניון ובית הספר הריאלי בחיפה לקיים בהם את הלימודים בשפה הגרמנית. מאבק זה הפך לסמל על תחיית השפה העברית והתרבות הלאומית, אך גם במאבק כנגד התנועה הציונית בתפוצות אשר ניהלה את הישוב בישראל מרחוק (שור, 2000). במאבק חברו כמה ארגונים יחדיו וביניהם, תלמידי בית המדרש למורים, תלמידי הגימנסיה ביפו, הסתדרות המורים ומפלגת הפועל הצעיר (אלבוים-דרור, 1986).
הראשונים להגיב בפומבי כנגד ההחלטה היו תלמידי בתי הספר התיכוניים. תלמידי הגימנסיה ביפו (שחבריהם הקימו מאוחר יותר את גדודי מגני השפה העברית) שלחו מכתב לקוראטוריון בברלין והביעו בפניהם ומחו בפניהם כתלמידים פוטנציאלים עתידיים של המוסד, על החלטתם (שור, 2000).
