העדות הספרותית מוכיחה כי ברוב האלף הראשון והאלף השני לספירה, יהודים למדו, קראו וכתבו בעברית ואף שמעו עברית בהקשרים שונים של מעגלי החיים. בתקופה זו, השפה הארמית והיוונית היו שפות התקשורת הבינלאומית והמסחרית של התקופה, ושפות הדיבור של ארצות שיהודים התגוררו בהן. במקביל, במאות הראשונות אחרי חורבן בית המקדש ועד לכיבוש האסלאם, הפכה בהדרגה השפה הערבית לשפת התקשורת התרבותית הרווחת. חכמי הלשון העברית באלף הראשונה והשנייה לספירה, מיקדו את מלאכתם בחיבור ספרים שונים בשפה הערבית, כמו גם תרגום סידורי התפילה, ספרי הדקדוק, ספרי ההלכה והפילוסופיה לערבית. תקופה זו כונתה תקופת הגאונים שבה התרחבה הלשון העברית במידה לא מבוטלת בהשראת הלשון הערבית והמחשבה הפילוסופית היוונית (אליאור, 2013).
תקופת ימי הביניים בתולדות הספרות העברית, מאופיינת כתקופה שבה חדלה העברית לשמש כלשון דיבור ומעמדה בקהילות ישראל נתהווה ונתגבש כלשון של קריאה ותפילה. מעבר לכך, בעקבות כיבושי הערבים במאות השביעית והשמינית לספירה, באו היהודים במגע עם לשון שמית חדשה, הלשון הערבית, מעיראק במזרח ועד צפון אפריקה וספרד במערב. הלשון הערבית הדיחה את לשונות הדיבור האחרות ואומצה בפי היהודים כלשון דיבור עיקרית ככל שהתבסס השלטון הערבי במרחב זה. מלומדים ערבים תיעדו והסבירו את אוצר המילים הערבי דרך מילונים וספרי דקדוק משוכללים אשר עיצבו את ספרות חכמת הלשון הערבית (ממן, 2007).
