מטרת המאמר היא לעמוד על משמעויותיה של השפה בכל הקשור לקונפליקט היהודי – ערבי כפי שבאות לידי ביטוי מפגשי דיאלוג בין יהודים לערבים, על רק השימוש של שני הצדדים בשפה העברית לצורך ביטוי, מטעמים אינסטרומנטליים, ועל אף חוסר הנוחות והמגבלה השפתית של לקבוצת המיעוט כתוצאה מכך. זאת, תוך עמידה על הביטוי שהשפה מקבלת כחלק מהיחסים המורכבים בין יהודים לערבים, כחלק מהקונפליקט השפתי – תרבותי בניהם.
בבסיס המאמר מושתת ההבנה כי השפה אינה רק כלי פונקציונלי המשמש להבעת דעות, רצונות ורגשות, אלא חלק מהותי מהזהות של האדם. משכך, השפה לא רק מבטאת את המציאות, אלא יוצרת אותה. בהיותה חלק מרכזי בזהותו של האדם, היא מבטאת את התרבות והמורשת שלו (בורדייה, 1997), כחלק מתהליך של קטגוריזציה חברתית (Tajfel , 1974). ובמפגשה עם תרבות אחרת, באה לידי ביטוי המציאות החברתית והפוליטית בין שתי התרבויות ושפתותיהן. בורדייה (1977) טוען כי במפגש בין עמים ותרבויות, השפה שפה בערכה לערך של דובריה, ומייצגת את כוחם מול וביחס לאחר. שכן, שפות הינן שוות מבחינה לשונית, אך נבדלות מבחינה פוליטית וחברתית.
בדומה לבורדייה, גם פוקו (לפי Ball, 1990) טוען כי השפה משקפת את המאזן הכוחות בחברה. זאת, באופן בו החזק קובע מה תהיה המציאות באמצעות השפה והשיח, ומגדיר את המותר והאסור והשייך והמוקצה כחלק וכאמצעי שליטה בתרבות. וילושינוב (לפי Bukhurst,1990) טוען כי היחס בין הדוברים קובע את משמעות של הדברים שנאמרים, ולא משמעותם המילולית. ואמארה וכבהה (1996) מרחיבים את דבריו, וטוענים כי שפה מעבירה תוכן וכי היא בעצמה תוכן.
