שאלה 1
א. לתפיסתו של פרויד, עשוי להיות גם שיקוף של גורלו של הקורא המשליך את הטרגדיה על עצמו. מבחינה פרשנית, טוען פרויד שאין כוח המשיכה של הטרגדיה טמון בהיות הגורל הנרמז בה מנוגד לרצון האדם, כפי שהיה נהוג לחשוב בעת העתיקה, אלא בהיותו בעל השפעה על רצון זה ובעל יכולת לשנות את גורלו של הקורא המודרני המנכס את הסיפור ואת התובנות הפסיכולוגיות שלו בזמן אמת. גורלו של אדיפוס יוצר לכן אצל הקורא המודרני מעין קטרזיס כאשר הוא גורם לו להכיר בדחפים האפלים שבתוכו, דהיינו קיום יחסי מין עם האם וחיסול האב, ולסלוד מהם בו בזמן. ההתמודדות עם הקונפליקט המוסרי מביאה להתבוננות עצמית ולהלקאה עצמית, עד כדי תהליך שבסופו התת מודע הופך למודע גם כשהוא בגדר חטא נורא. פרשנותו זו של פרויד מייחסת לקורא יכולת פרשנית ומעורבות חזקה במתרחש עד כדי התקה. בכך היא שונה מפרשנויות קודמות אשר קראו את הטקסט כישות אוטונומית בגישה מרוחקת ואובייקטיבית יותר. במשפט אחד ניתן לומר שעבור הקורא המודרני סיפורו של אדיפוס הופך לתופעת נפש סובייקטיבית קיומית.
שאלה 2
א. שיטת הניתוח של אייפרמן מסתמכת על בחינה עצמית של מאמר קודם שהיא כתבה על כפה אדומה. על ידי ניתוח של הטענות במאמר זה מתוך ראייה סובייקטיבית פסיכולוגית ובדיעבד ממרחק הזמן, היא מראה כיצד כתיבתה הונעה מרגשות חבויים ומתהליכים ביוגרפיים הקשורים ביחסיה עם אמה בתקופת הילדות המוקדמת. דהיינו, אייפרמן מנתחת טקסט של עצמה אשר נכתב אודות טקסט ספרותי, ויוצרת ניתוח פסיכולוגי עצמי המאפשר לה להגדיר ולזהות מרכיבים רגשיים ואישיותיים מילדותה המוקדמת ולהטמיע אותם לתוך הטקסט הספרותי בחזרה. המאמרים שכתבה על המעשייה כפה אדומה מציגים תוך כדי ניתוח קריאות שונות של הסיפור על ציר הזמן אולם אצל אותה הקוראת. תגובתה של אייפרמן כקוראת לטקסט הספרותי הייתה מכוננת לגבי גישתה הניתוחית הדו סטרית כאשר פתחה אותו להשפיע ולהיות מושפע ברמה הפנימית העמוקה ביותר- הפסיכואנליטית. היא הפגישה את הטקסט עם התת מודע שלה ולמדה את התובנות שעלו מן המפגש תוך העלאת התת מודע אל המודע. הטקסט הספרותי עורר אצלה תגובות פסיכואנליטיות אישיות, ביוגרפיות, ותגובתה אליו כמו גם תגובתה לתגובתה, יצרה מעין שרשרת של תובנות. ככל שהרבתה לקרוא בטקסט, יצרה הקוראת את הפרשנות אשר התכתבה עם
