היפותזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf hypothesis) היא ההשערה שיש קשר של השפעה בין השפה לבין המחשבה. כלומר, השפה שבה אנחנו מדברים משפיעה על הדרך שבה אנחנו חושבים על העולם. יש להשערה הזאת כמה צורות שונות, חזקות יותר או פחות לגבי מידת ההשפעה של השפה על המחשבה. כיום מקובל להתייחס באופן כללי לטענות מהסוג הזה כהיפותזה וורף-ספיר, על שם שנים מההוגים החשובים ביותר שניסחו אותה באופן מסודר.
פרוש המילה היפותזה הוא פשוט "השערה", כלומר זאת היא טענה מסוימת על העולם, אבל שאי-אפשר, בינתיים לפחות, להוכיח אותה באופן מדעי. זהו המצב לגבי הטענות של וורף וספיר – הם העלו השערה לגבי הקשר בין מחשבה לבין השפה. בעולם המדעי, נהוג לעלות היפותזות, ואז לנסות להוכיח אותן, או מצד שני להראות שהן לא נכונות (מה שנקרא להפריך אותן). תיאוריה שעוד לא הוכחה, אבל גם לא הופרכה, נחשבת עדיין להיפותזה. במקרים מסוימים התיאוריה יכולה להיות מסובכת למדי להוכחה או להפרכה. אין איזה ניסוי שיוכיח בצורה חד-משמעית שהיא נכונה או שגויה. כזאת היא התיאוריה של וורף וספיר. לכן עדיין נהוג לכנות אותו "היפותזה". במהלך השנים, מאז שהיא עלתה לראשונה באמצע המאה העשרים, היו לתאוריה הזו תקופות שבהן היא נחשבה יותר או פחות. בתקופות שונות היא נחשבה למקובלת יותר או פחות על בלשנים. אבל בשום שלב היא לא הוכחה באופן חד-משמעי, וגם לא הופרכה באופן חד-משמעי. לכן עדיין נהוג לקרוא לה "היפותזה".
