כשהיסטוריונים ופילוסופים מודרניים מנתחים את ניקולו מקיאבלי (Niccolò Macchiavelli), הפילוסוף הפוליטי והמדינאי הרפובליקני מפירנצה של סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, כפילוסוף "רגיל" ולהגדיר את דרך חשיבתו, הם לעיתים מתקשים במשימה. מקיאבלי אף פעם לא כתב כיצד הוא בונה את הארגומנטים שלו בצורה המקובלת בפילוסופיה הקלסית, בה בנו את טיעוניהם ההומניסטים בעת הרנסנס.[1] בניגוד להם, במחשבות ובמסקנות שלו, שמבוססות אך ורק על השיקולים הפרקטיים והקונקרטיים, מקיאבלי לא משתמש בדרכי הניתוח של הפילוסופיה זו באופן גלוי. כאשר החוקרת של מקיאבלי הנה פיטקין (Hanna Pitkin) בוחנת את דרך חשיבתו, היא "מתרגמת" את דברי מקיאבלי לשפת הפילוסופיה.[2] פיטקין סבורה שמקיאבלי הושפע עמוקות מחיבוריו הפילוסוף הקלסי, שהיה המופת להומניסטים ברנסנס, אריסטו (Aristotle) ומחיבוריו של התיאולוג הנוצרי מימי הביניים החשוב, טומס אקווינס (Thomas Aquinas). במקרים כאלה, ניתן לראות שהניתוח פחות ברור, יותר ארוך ומסובך למדי, מדברי מקיאבלי עצמו. החוקרים מנסים למצוא את ההשפעות של פילוסופים שונים ולשכזר את חשיבת מקיאבלי בדרכיהם.
לעומת זאת, העבודה תתרכז על תפיסותיו של מקיאבלי, שהתקשרו להומניזם הרנסנסי.
מבוא
שאלת המחקר
פרק א'. ההומניזם הרנסנסי לפני ובזמנו של מקיאבלי
פרק ב'. הרעיונות והשקפת העולם של ניקולו מקיאבלי
פרק ג'. היחס בין תפיסות מקיאבלי והומניזם לפניו ובזמנו
דיון וסיכום
ביבליוגרפיה
