החל מתקופת המקרא, לאורך תקופת התלמוד ועד לימי הביניים, הרפואה היהודית התבססה בעיקר על תרופות נטולות בסיס אמפירי כגון תפילות, סגולות ותרופות מאגיות. אחת הסיבות לשימוש בתרופות אלו היא התפיסה התרבותית האמונית שמקור המחלות הוא על טבעי ועל כן המחלות הן אלוהיות וניתנות לטיפול באמצעות תפילות, סגולות והוראת החכמים היהודים.
בספר במדבר מסופר כי במהלך נדידתו של עם ישראל במדבר, קצרה נפש העם והם החלו להתלונן על משה ואלוהים. כתגובה אלוהים שלח "נחשים שרפים" שהכישו והרגו רבים מהעם. עם ישראל פנה למשה בבקשת סליחה ומשה התפלל לאלוהים וביקש לסייע לעם ישראל. אלוהים נתן למשה הוראה "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר פרק כ"א פסוק ח'). על פי המתואר במקרא, שרף זה, שמכונה "נחש הנחושת", היה מרפא לעם וכל מי שהוכש והתבונן בו ניצל ממוות. סיפור זה הוא דוגמה לפתרונות שהיהדות הקדומה מצאה למחלות ומגיפות, שילוב של תפילה עם כוחות מאגיים והללו פתרו את הבעיות של עם ישראל.
לאורך שנים רפואה מסוג זה נתנה מענה לעם היהודי אך עם התפתחות העולם ניכר היה כי התרופות נטולות הבסיס האמפירי לא נותנות מענה רפואי הולם למגיפות ומחלות שהתפתחו בעולם.
במאה ה-12, נולד משה בן מימון, לימים הרמב"ם, והביא שינוי לעולם הרפואה היהודי. גישתו הייתה שלפני מתן טיפולים רפואיים יש לשנות את אורחות החיים ולהקפיד על הרגלי תזונה נכונה על מנת למנוע מחלות.
מבוא
1. תפיסת הרפואה היהודית מתקופת המקרא עד תקופתו של הרמב"ם, וגישתו הרציונליסטית של הרמב"ם
2. השפעת גישתו של הרמב"ם בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, ותומכיה
3. הגישה המיסטית היהודית המתנגדת לגישתו של הרמב"ם
סיכום
ביבליוגרפיה
