תופעת הקרבת מנחות היא תופעה מוכרת וידועה בתרבויות רבות כביטוי לעבודת-האל, ובמיוחד כאמצעי לכפרת חטאים.[1] רוב האנשים נוטים לייחס את המונח קורבן להרס של רכוש, הון או מקנה. עם זאת, בתרבויות מסוימות, ביטוי להערצת האל ניתן לראות דווקא בקורבן האדם, כאשר על פי רוב לקורבן יש איזושהי משמעות בעבור המקריב – למשל, הורה וילד.[2]
על פי האנציקלופדיה המקראית, מוגדרת תופעת קורבן האדם כ-"מסירת אדם לאלוהים כקרבן, במצוות האל או על מנת לפייסו, או כתשלום נדר או חרם".[3] כותבים שונים עושים הבחנה בין כמה וכמה מצבים בהם הועלו למנחה קורבנות אדם: הראשון, ביטוי של הכרת תודה או הוצאה לפועל של התחייבות על פי נדר. ראו למשל עניין בת פנחס בו נדר פנחס להקריב את הראשון שיצא מביתו אם ינצח במלחמה; השני, בקשה של חסדי האל במקרה של סכנה גדולה (כשבמקרה כזה קיימת חשיבות למעמדם של הקורבנות). ראו למשל עניין מישע מלך מואב אשר הקריב את בנו על מנת להיחלץ מן המצור ששמו עליו ישראל; המקרה השלישי הוא קורבן אדם אשר נעשה באופן ממוסד וקבוע לטובת המולך, ולפיכך היה נפוץ הרבה יותר משני הסוגים הראשונים המוזכרים[4]; והמקרה הרביעי הוא קורבן לשם מטרות פולחן מאגיות, אשר בין הדוגמאות ניתן למנות את סיפור עקדת יצחק (וינפלד, 1969).
יוער כי על אף שתופעת קורבן האדם הגיעה גם לעם ישראל, כמו במקרה פנחס המתואר לעיל, ישנן סברות רבות כי אלוהי ישראל לא רק שלא דורש קרבן אדם, אלא אף מתנגד לכך.[5]
ישנן דוגמאות רבות לקיומה של תופעת קורבנות האדם. כך למשל, אנשי קרתגו היו מקריבים את ילדיהן בעתות מצוקה לרוחות הנקם (וינפלד, 1969).
