במאמרו "ירושלים בספרות העברית"[1] מתאר גרשון שקד את המונח "ירושלים" כמושג סמלי ומיתי, ורק אחר-כך מונח גיאוגרפי וממשי. במשך שנים ארוכות הייתה ירושלים יותר "ירושלים של מעלה" מאשר "ירושלים של מטה", עליה חלמו כל הדורות כמקום הגאולה.
ואכן, ירושלים הייתה וממשיכה להיות מרחב מיתי שכל דור ודור מעצב אותו כדמותו וכסמלו.
במבוא לספרו "ירושלים עיר ועם" מיטיב מרדכי נאור לתאר את ירושלים על שלל היבטיה וסמליה:" ירושלים היא מציאות, ירושלים היא מושג, ירושלים היא כיסופים, ירושלים היא היסטוריה, ירושלים היא שלמטה, ירושלים היא שלמעלה, ירושלים היא נשמת האומה, ירושלים היא גופו של ישראל, ירושלים היא עירו של הקדוש ברוך הוא ( ויקרא רבה ב , ב , מהדורת מרגליות , עם ' לז , ( ירושלים היא בירת ישראל, ירושלים היא מרכז העולם , ירושלים היא הקומט שבשחור העין ( דרך ארץ זוטא , ט . ( ירושלים היא עבר , הווה ועתיד - חלום שנתגשם . "[2]
בעבודה זו ברצוני לבחון את "מוטיב ירושלים"- אופן תיאורה של ירושלים בשני מזמורי תהילים הלקוחים מספרים שונים- תהילים קכ"ב המהווה חלק מקובץ "שיר המעלות" המקושר לעלייה לרגל ותהילים פ"ז אשר הינו חלק מהספר השלישי המשויך לאסף ולבני קרח.
מבוא :
תהילים קכ"ב- ניתוח המזמור:
תהילים פ"ז- ניתוח המזמור:
מוטיב ירושלים בתהילים קכ"ב בהשוואה לתהילים פ"ז
סיכום:
רשימת מקורות:
