היחס אל המקדש בירושלים בימי יאשיהו וירמיה טומן בחובו סתירה: מצד אחד, עצם העיסוק בו והעלאת ההצדקות הנחרצות בדבר בלעדיותו על פני מקדשים אחרים מצביעים על תפיסה פולחנית "ביצועית" – כלומר, כזאת הרואה במקדש על שלל הפונקציות שלו (קורבנות ופיאור שם האל) ערך עליון. גישה זו מתבלטת מיד כמנוגדת למוסר הנביאים, המבכר את היחסים שבין אדם לחברו על-פני הפולחן שבין האדם לאלוהיו.
סתירה זו אף מקשה על ההנחה הרווחת במחקר[1] בדבר הזיקה הברורה מבחינה לשונית ואידיאולוגית בין ירמיה לבין האסכולה הדויטרונומיסטית, אף-על-פי שמתח זה אינו ייחודי לירמיה, והוא מורגש גם בספר דברים עצמו, שבו האזרחי והאנושי שלוב בפולחני. בעבודה זו נדון במתח זה כפי שהוא מתבטא בנבואות ירמיהו המתייחסות אל חורבן המקדש, שבו משתלבות המגמה הפולחנית יחד עם ההומאניסטית: הריסת המקדש מהווה חורבן משתי בחינות יחד: חורבן פיזי של האומה מחד ושל תפיסת הפולחן מאידך. לפנינו עירוב של חטאים פולחניים במוסריים, וחשוב מכך – של עונשים שמושתים על המקדש – קודש הקודשים, "הדום לרגליו", בעונשים שמושתים על העם עצמו, בשל חטאים פולחניים ואזרחיים כאחד. נבואות הזעם כנגד המקדש באות להפריך את האמונה הרווחת בעם שהמקדש שאותו טיפח יאשיהו הינו חסין בפני חורבן.[2]
1.מבוא
2.ירמיהו – האיש והספר
3.רפורמת יאשיהו
4.החיבור המשנה תורתי
5.נקודות השקה עם ירמיהו
6.נקודת מחלוקת
7.סיכום ביניים
8.המקדש
8.1.מקדש שלמה ותור הזהב של הממלכה המאוחדת
8.2.מקומו של המקדש בעולמו של הדויטרונומיסט
9.דיון – ירמיה והדויטרונומיסט – קריאה סינכרונית
10.סיכום
11.ביבליוגראפיה
