עבודה זו תציג ותסקור היבטים שונים ביהדות החילונית, כמו היסטוריה, הגדרת היהדות החילונית ונתונים סטטיסטיים בנושא. ניצנים וסימנים ראשונים לתופעת החילון ביהדות ניתן למצוא עוד בימי יוון העתיקה, אך חדירת המודרניזציה לעולם היהודי המסורתי היא זו שהאיצה את תהליך החילון שהעולם היהודי חווה כיום. ככלל, הכוונה במושג החילון היא להפרדה בין קודש לחול, בין גשמי לרוחני. אין הכוונה שהאדם היהודי חדל בהכרח להאמין באלוהים או בכוח עליון כלשהו, אלא בוחר בעצמו את דרך אמונתו על-פי המסורת, ההיסטוריה והתרבות היהודית. מבחינת הזהות העצמית של החילוניות היהודית, במרבית המקרים החילוני ימשיך להגדיר עצמו הן כיהודי והן כחילוני, מכיוון שנקודת מבטו אין הדבר עומד בסתירה.
מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית, אך אין הכוונה כי מדובר במדינת הלכה יהודית, אלא כאל מדינה דמוקרטית חילונית המושתת על המסורת והערכים היהודיים. אי-לכך ישנו מתח וביקורת תמידית הן מצד הציבור הדתי כלפי אלו המגדירים עצמם כחילונים והן מצד החילונים כלפי הדתיים והחרדים. בתווך נמצאת המדינה אשר מנסה לסייע לציבור החילוני בשימור תרבותו היהודית ההיסטורית על-ידי הקמת מוסדות מותאמים לכך והחלת תכניות לימוד רלוונטיות בבתי-הספר.
יהדות חילונית
המונח 'חילון' הגיע מהמונח הנוצרי-לטיני סֶקולריזציה (Secularism) המציין את תהליך העברתו של אדם או חפץ מסוים מהתחום הקדוש לתחום הלא-קדוש. הגדרת החילון והחילוניות עברה שינויים לאורך ההיסטוריה, אך היא מבוססת בעיקרה על תיאוריית שתי החרבות – חרב אחת המייצגת את הכנסייה, מבטאת הגמוניה דתית, בעוד שהחרב השנייה, זו שמייצגת את השלטון והאליטה הפוליטית, מבטאת את הממד הגשמי-ארצי בנפשו של האדם (Casanova, 1994).
