תקציר הטיעון העיקרי
הנחת היסוד של שטיינר במאמר זה היא כי הזהות היהודית מקבלת כינון על ידי הטקסטים הקנוניים היהודיים שהם המולדת או הבית הרוחני של העם היהודי, ולא מדינת ישראל כפי שנהוג לחשוב. על-פי שטיינר, זהות יהודית משמעה קיום רוחני הומניסטי רב תרבותי בתוך מרחבי הטקסט היהודי. הטקסטים הקנוניים היהודיים הם עבור היהודי בית שהוא גם הייצוג של זרותו וחוסר היותו בבית ביחס לסביבתו- דהיינו היותו "אחר". הטקסט, אליו חוזר היהודי שוב ושוב, הוא מולדתו המספקת לו את זהותו ואת תפיסת עולמו והוא גם מה שמונע ממנו את השותפות עם סביבתו. הקשר בין היהודים לטקסטים הקנוניים הוא אימננטי וטוטאלי, דהיינו מחייב באופן גורף.
שטיינר טוען כי מושג הברית בין היהודי לאלוהיו מבוסס על המחויבות לטקסט. העם נהיה לשומר החותם של ספר האלוהים. המחויבות לספר היא זו שמובילה אותו לגלות פוליטית-היסטורית. העם היהודי עומד בפני החורבן הקרב ובפני הבטחת גאולה משיחית והוא חי את גורלו המתואר בטקסט. הטקסט היהודי הוא מעין נבואה שמגשימה את עצמה שוב ושוב והוא הקובע את גורלו של העם היהודי.
האם בשורות הגאולה יתממשו בעידן החילוני? תוהה שטיינר. תשובתו: בעוד שנבואת החורבן מנעה מהיהודי את הביטחון הנאיבי בקיומו בארץ ישראל הרי הבטחת השיבה אליה מונעת ממנו את הביטחון בהשתלבות מלאה בארצות הגולה. לכן הגאולה ללא קשר לטקסטים- דהיינו בדמות מדינת ישראל- אינה אפשרית. שטיינר טוען כי מולדתו האמתית והיחידה של היהודי היא הטקסט אליו הוא מחויב בדבר הברית. על-כן, הטקסט הוא התגלמות הפטריוטיזם של היהודי, שאינו ניתן להמרה בפטריוטיזם לאומי או לאומני לישות אחרת. כל נאמנות אחרת למדינה, למערכת חוקים און לאידיאולוגיה אינה אפשרית בגלל הטוטאליות של המחויבות הטקסטואלית.
