חלק א' - היחס למרחב הארץ-ישראלי
שאלה 1
א. כיצד בא לידי ביטוי היחס המיוחד למרחב הארץ-ישראלי אצל החלוצים ובני הדור השני ומה הייתה משמעות הזיקה הזאת לפרויקט הלאומי?
הזיקה של החלוצים למרחב הארץ ישראלי הייתה בעלת אופי מיוחד בשל ההיסטוריה המיוחדת של היהודים ובשל מצבה של הארץ כפי שמצאו אותה החלוצים. מצד אחד של המשוואה עמד עם ללא גוף ומצד שני גוף ללא איברים; המפגש ביניהם נועד להיות תהליך הדדי של תיקון, בריאה, הגשמה והגדרה. שכן בתודעת החלוצים, והציונות בכלל, עם ישראל בגולה משול לרוח בלא גוף, רוח רפאים מטילת אימה. הגלות משולה לים סוער בלא שום נקודת אחיזה, וכן היא מעין אפלה של בית קברות, ובכן, ממש המים והחושך שבטרם הבריאה. אלא שבתוהו ובוהו הזה מתערבל לו עוד אלמנט נוסף: הדם היהודי שנשפך בכל הרדיפות. ואילו בצד השני של המשוואה ישנה ארץ ישראל בלא עם ישראל: גוף ללא איברים, טאבולה רסה, מדבר ושממה, מסה אמורפית, ממתינה לסובייקט שבתשוקתו אליה יחתוך עבורה איברים מקרבה – וזהו החלוץ. ארץ ישראל בתחילת ההתיישבות, אפוא, איננה כה שונה מן הגלות, אף היא במצב כאוטי.
חלק ב' - תרבות הגוף
שאלה 2
בארץ ישראל התפתחה תרבות גוף חדשה שביקשה להנחיל ערכים ונורמות ודימויי גוף חדשים על העברים והעבריות:
א. מי היו סוכני התרבות שהנחילו תרבות זו ובאילו תחומים מגוונים פעלו?
בהשראת התפתחויות כלל-עולמיות במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, גם בתודעה היהודית והציונית מתחולל תהליך ביולוגיזציה של תופעות חברתיות, תרבותיות ולאומיות. בהשראת הביקורת האנטישמית, ותוך כדי "הגזעה" של תכונות נרכשות, היהודי הגלותי נתפס כפתולוגי תרתי משמע, דהיינו ברמה הפיזית ממש: קטן קומה, חלש, שכלתני ומגושם, עם נטייה מיוחדת לניורוזה. סוכני תרבות שונים נערכו לטפל בכך. ההנהגה הפוליטית והרוחנית דיברה על רפורמה גופנית; מקס נורדאו, למשל, רופא ומבקר תרבות שהתפרסם באירופה בשל חיבורו על הניוון של המערב בעת החדשה, זיהה ניוון גם בעם היהודי, וקרא לכינונה של "יהדות של שרירים".
