במאמרו "ארכיאולוגיה ומקרא" מבקש פינקלשטיין לערער על הטענה הרווחת במחקר לפיה יש בקיומם של ממצאים ארכיאולוגיים לאשש את הטקסט המקראי ולהראות שתולדות ישראל הקדומה בספרי התורה ובהיסטוריה הדויטרומיניסטית הועלו על כתב במאה השביעית לפנה"ס. בכך הולך פינקלשטיין על פי שיטת האסכולה האמריקאית בניצוחו של פרנק מור קרוס ותלמידיו, לפיה היא נכתבה כמעט במלואה כבר בימיו של יאשיהו מלך יהודה, דהיינו המאה השביעית לפנה"ס. ועדיין ספרים אלו עברו עריכות בתקופת בגלות ושיבת ציון, כאשר כל עורך-סופר נותן ביטוי לתפיסתו האידיאולוגית. לצורך הוכחת טענתו, בוחן פינקלשטיין את "תקופת האבות", ומראה שהארכיאולוגיה הצליחה להפריך את הטענה שהייתה מקובלת במחקר לפיה תקופה זו החלה באלף השני לפנה"ס. בעוד שבהתחלה נעשה שימוש בממצאים ארכיאולוגיים מארץ ישראל והמזרח הקדום אלו כדי לתמוך בהנחות הללו, לאחר מחקר מעמיק התברר שמנהגים שונים המשתקפים מתעודות שנחשפו בחפירות היו נהוגים גם בתקופות מאוחרות יותר. על כך מוסיפה העובדה שעיון בסיפורי האבות מוכיח כתיבה אנכרוניסטית המעידה שאלו הועלו על כתב בתקופה מאוחרת יותר. אזכורים של המלוכה באדום, שימוש בגמלים, ציון העיר אור כעירם של הבבלים ועוד, לצדם של ממצאים ארכיאולוגיים של מקומות הנזכרים בסיפורי האבות שלא היו מיושבים מעגנים את המתואר במאה השמינית או השביעית לפנה"ס.
