היתה אחת החשובות בהיסטוריה המודרנית בהקשר של החזרה לארץ. חופי ישראל המודרנית חוו את ההגירה הגדולה ביותר שהגיעה עד אז. זרם זה החל בתקופה שבה היתה המדינה בעיצומו של מאבק ההישרדות הגדול ביותר שלה, מלחמת העצמאות, ונמשכה לאורך כל התקופה המלאה בדאגה ביטחונית וקשיים כלכליים. באמצע שנות החמישים הגיע לישראל גל שני. עולי העשור הראשון של המדינה שינו באופן קיצוני את הנוף הדמוגרפי של החברה הישראלית ואת האיזון בין ישראל לגולה היהודית. רבים מהנושאים החברתיים של ימינו מושרשים בהגירה ההמונית הזאת: הצמיחה הכלכלית המהירה של ישראל, הריבוד החברתי והקמת מסגרות פוליטיות ואליטות חדשות.
בהכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, היא תעודד את התפתחותה של המדינה לכל תושביה, היא תתבסס על חופש, הצדק והשלום כפי שחזו על ידי נביאי ישראל, היא תבטיח שוויון מלא של זכויות חברתיות ופוליטיות לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע או מין ... " עם זאת, מיד לאחר מכן, בשנת 1950 הוקם חוק השבות, אשר העניק לכל יהודי את הזכות האוטומטית לעלות לישראל ולהיות אזרח של המדינה.
ולכן, כאשר נפתחו השערים לאחר הכרזת המדינה, בשלושת השנים הראשונות של המדינה, קרוב ל 700,000 עולים הגיעו לארץ ישראל, בממוצע של 200,000 כל שנה. עד הקמת המדינה, חיו במדינה כ-650,000 תושבים כך שפירוש הדבר הוא הכפלת האוכלוסייה היהודית, אפילו עם זאת שכמעט 10% מתוך העולים החדשים עזבו את המדינה בשנים הקרובות. עוד כ170,000 עולים חדשים הגיעו ארצה באמצע העשור.
