המרד הגדול הסתיים בכשלון מוחץ. מאות אלפי הרוגים ברחבי ישראל.
אני ניצב כעת ליד המחנה הרומאי מתחת למבצר מצדה, המבצר האחרון של היהודים המורדים. אפילו החיילים הרומאים הותיקים עומדים כאן המומים. גם החיילים קשוחים ביותר, שכבר ראו הרבה דם בחייהם, לא ראו מחזה כזה מימיהם. מאות גופות מוטלות בכל רחבי המבצר, שנחשב לבלתי ניתן לכיבוש. הם לא נפלו מאש הרומאים. הם נטלו את חייהם בעצמם, מעדיפים את המוות על פני החיים תחת השלטון הרומאי. יש מי שרואה במעשה הנורא הזה סיפור גבורה. יש מי שרואה בו עוד סמל אחד לקנאות היהודית המפורסמת, שהביאה לחורבן העצום של הארץ היפה הזאת בשנים האחרונות.
הפרשנים השונים ממשיכים להתווכח על הסיבות למרד, ואולי אף פעם לא נגיע למסקנה סופית. ללא ספק, לקנאות הדתית היה כאן חלק חשוב. כבר כמה שנים הקנאים הדתיים האלו נוקטים באלימות קשה נגד כל מי שמעז להתנגד להם. "סיקריים" הוא הכינוי שהודבק להם, על שם הסכינים שהם נוהגים להסתיר על גופם, עד שהם דוקרים את כל מי שמעז לפקפק בדרכם. יש להם רק אדון אחד, האל שבשמיים, וכל מי שינסה להתווכח איתם הוא מבחינתם בוגד וכופר. עד הרגע האחרון הם היו בטוחים שהאל עומד לצדם ויעזור להם להביס את האימפריה הרומית כולה, לא פחות מזה. לא בפעם הראשונה בהיסטוריה, מי שחשב שהוא הנציג של האל עלי אדמות התמלא בביטחון עצמי מוגזם עד שהמציאות הראתה לו שדרכי האל נסתרות. לרוע המזל, גם רבים אחרים נפגעו יחד איתו.
