באופן מסורתי המלומדים הניחו כי מקומה של אישה הנו במרחב הביתי, כאשר המרחב העירוני הפתוח יותר ומיועד, לאזרחים הגברים.
המחקר בא לבדוק את אמיתות התפיסה הזו - כיצד באה לידי ביטוי הניידות של המינים מתוך בתי האב השונים במרחבים הציבוריים והדתיים. תבחן השפעת תקופה, גיל ומצב סוציואקונומי של המשפחה.
מתברר שהמרחב הביתי אינו בבלעדיות הנשים, אלא בעל חשיבות גם לגברים. המרחב הביתי היה סמל למעמד וזירה לאינטרקציות חברתיות של מפגשים ומסיבות. כמו כן גם הנשים נראו במרחב הציבורי.
תכנון העיר ואדריכלות היו פרי החלטה גברי, אך דרך צורה אדריכלית ניתן לחקור את חייהם החברתיים של התושבים וללמוד על הנשים אף כי קולן אינו נשמע דרך קטעים כתובים.
המרחב הביתי הפרטי היה מבודד מהחוץ. בעל כניסה אחת מבחוץ ורחבה פנימית אשר ממנה עברו בין חדרים. גם החלונות יצאו יותר לאזור הפנימי. הצצה לאזורי שכנים יכלה להתאפשאר מאזורי גג שטוחים או מרפסות. אך אין זה נחשב ראוי לאישה להחשף למבטים. בכל אופן כל כניסה לבית או מעבר בתוכו היה מאובחן בקלות.
סביר להניח כי נשים ביקרו חברים וקרובים שגרו בשכנות, ובאותם בתים מהם התאפשרה הצצה לחצרות הסמוכים. שכונות סמוכות היו גם אזורים בהם כמעט ולא פגשו זרים, וניתן להניח כי ביקרו בהן. ארגון מרחבי הנ"ל מצביע על קיום מיקרו- קהילות, איזור תנועה חופשית מצומצם.
