משפטי נירנברג, הם מהאירועים המכוננים של המאה ה-20 לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, והתרחשו כהמשך ישיר להן. משפטי נירנברג נחשבים למשפטים הבינלאומיים הראשונים בהיסטוריה וה-International Military Tribune (IMT), הגוף שהיה אחראי על קיום המשפטים, היה לחלוץ בתי הדין הבינלאומיים (Reha, 2008). כ-24 בכירים במשטר הנאצי עמדו בפני חבר שופטים ממדינות בעלות הברית, כשצוות התביעה במשפטים חשף לעולם את הזוועות הקשות ופשעי המלחמה האכזריים שביצעו הנאצים במהלך המלחמה. כ-19 מהנאשמים הורשעו בדין, כ-12 מהם הוצאו להורג בתלייה, והשאר נענשו בתקופת מאסר שנעו מ-10 שנים ועד מאסר עולם. משפטי נירנברג היוו פתח לכינון אמנות משפט בינלאומיות, שהידועה בהם היא "עקרונות נירנברג", שאומצה על ידי האו"ם ב1950. האמנה אפשרה את כינוסם של טריבונלים בינלאומיים נוספים כנגד פושעי מלחמה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והובילה לייסודו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בשנת 2002 (Smith,2012).
אחד העקרונות המשמעותיים ב"עקרונות נירנברג" הינו העיקרון הגורס כי "לכל אדם המואשם בפשע על פי הדין הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין". הכלל הזה לא היה ברור מאליו טרם הסתיימה מלחמת העולם השנייה. דעת הקהל, הציבורית והפוליטית, במדינות בעלות הברית בשנים אלו, נטתה לדרוש את הוצאתם המיידית להורג של פושעי המלחמה ומנהיגי מדינות הציר, ללא משפט וללא דין. לפיכך, החלטתם של מנהיגי בעלות הברית ב-1945, להעמיד את פושעי המלחמה הנאציים לדין, הלכה כנגד הדעה הרווחת בציבור, אך התבררה כחשובה וכבעלת משמעויות היסטוריות.
