על מנת להסביר, מדוע נשארו יהודים בגרמניה, לאחר השואה, יש לבחון את הנסיבות שנוצרו לאחר המלחמה, ובעיקר את מצבם של הניצולים ואת המדיניות שהונהגה כלפי הניצולים בגרמניה, על ידי הצבא והממשל האמריקאי.
מצבם של כלל הניצולים והאסירים המשוחררים, לאחר סיום המלחמה, היה רע מאוד. מצבם של היהודים הניצולים היה חמור בהרבה, מלבד מצבם הנפשי הקשה, והנטל שבהתמודדות עם האובדן וזוועות השואה, נאלצו הניצולים היהודים להמשיך ולהתמודד עם גילויי האנטישמיות וההתעללות, מצד החיילים והאוכלוסייה המקומית. גילויי העוינות היו קשים במיוחד במזרח אירופה, תחת השלטון הסובייטי. במקומות בהם שלט השלטון הבריטי, החלו לסגור את שעריהם בפני הפליטים והעקורים. לעומת זאת, הממשל האמריקאי, שקיבל דיווחים ממערב גרמניה, על מצבם הקשה של הניצולים במחנות, התחיל לפעול לשינוי המדיניות שהונהגה כלפי אותם ניצולים יהודים. בעקבות שיפור ניכר בתנאים, שמעו הניצולים על היחס במערב גרמניה והחלו להגיע אליה, בהתחלה באמצעות הסתננות, ובהמשך מתוקף מדיניות מוצהרת של אייזנהאואר. במקביל לתהליך, בו הממשל האמריקאי פעל לשיפור בתנאים, הסוכנות היהודית וקבוצות ציוניות נוספות, פעלו כדי להפוך את גרמניה למקום מקלט ארעי ולתחנת מעבר. כתוצאה, נוצר ריכוז גבוה של ניצולים יהודים בתוך גרמניה עצמה, ביחס לשאר אירופה.
בשנים אלה, הממשל האמריקאי, במסגרת המאמצים לטפל בבעיית העקורים, מינה את ארל ג' הריסון, כנציג מטעם מחלקת המדינה, במטרה לזהות את צורכיהם של הניצולים במחנות הפליטים, ולעמוד על דעותיהם של הפליטים באשר למחוז חפצם העתידי. בחינה של שאלות אלה העלתה כי רובם הגדול של הניצולים היהודים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל, ומיעוט קטן רוצה לחזור זמנית לארצות המוצא כדי לחפש את משפחתם ובהמשך להגר, בין היתר, לישראל.
