במהלך המחצית השנייה למאה ה-19 חווה הציבור היהודי באימפריה הרוסית תמורות חברתיות, פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת. בשנת 1855, עם עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השני נפתח עבורם עידן חדש. המדיניות שגיבש צאר זה כלפי היהודים לא נבעה אמנם מתוך יחסו כלפי קבוצת מיעוט זו, אלא מתוך השאיפה לחולל שינוי בשיטות הממשל של קודמו – הצאר ניקולאי הראשון, מי שנחשב בתולדות יהודי רוסיה לשונא יהודים מובהק – אולם הייתה לה השפעה דרמטית על חייהם. כתוצאה מן הרפורמות שהנהיג אלכסנדר השני, הלכה ונוצרה שכבה משמעותית של יהודים שיצאו מתוך תחום המושב, ספגו רעיונות חדשים וזרים לחברה היהודית המסורתית בתחום המושב. רבים מיהודים צעירים הצטרפו לתנועות ומפלגות פוליטיות שונות שהציעו פתרונות שונים לבעיית היהודים באימפריה הרוסית.[1]
אחד הזרמים הרעיוניים-פוליטיים היהודיים היה הטריטוריאליזם אשר תומכיו היו שותפים לרוב להשקפות הלאומיות של הציונים, אך שללו אפשרות להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל וחיפשו טריטוריה אחרת לישות יהודית טריטוריאלית אוטונומית. התנועה הטריטוריאליסטית הוקמה בראשית 1905, לאחר פרישת מייסדיה מהסתדרות הציונית, בסערת פולמוס אוגנדה ובתחילתה של המהפכה הרוסית הראשונה (1905). תכנית ההתיישבות היהודית האוטונומית באוגנדה זכתה לתמיכה, כאשר התברר כי מגעיו של הרצל עם הסולטאן התורכי לא הניבו פירות, ולכן רק מיעוט מקרב יהודי רוסיה יכול היה לעלות לארץ-ישראל.
מבוא
פרק א. רקע: יהדות רוסיה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
פרק ב'. התהוותה של התנועה הטריטוריאליסטית
פרק ג'. פעילות התנועה הטריטוריאליסטית ברוסיה
סיכום
ביבליוגרפיה
