משנת תרמ"ב (1881/82) החלו יהודי תימן לעלות לארץ-ישראל ולהגשים את רעיון הגאולה כפי שנתגבש בתודעתם הקולקטיבית במהלך שנות גלותם. עם עלייתם ארצה פגשו העולים מציאות אחרת, שונה מן המצופה. הם לא מצאו את השלמות הדתית והמוסרית שציפו שתתקיים בארץ הקודש: תנאי השיכון וההשתכרות היו קשים ומקפחים, מערכת יחסיהם עם מעסיקיהם ועם מוסדות היישוב לא היו קלים, שינויי מעמדות בתוך התא המשפחתי ובעיקר תופעת החילון – כל אלה לא תאמו כלל את הציפיות שהביאום לעלות ארצה. יתרה מזאת, גם מה שנתפס בעיניהם כ"יהודי" עמד במבחן של שינוי, ואף את המושג הזה הם נדרשו להגדיר מחדש.
יחד עם זאת, היוו עולי תימן חלק מקולקטיב ציוני הנאבק על תקומתו בימי המדינה שבדרך, תחת הנהגתה של הגמוניה ציונית בעלת תודעה אירופוצנטרית מובהקת, ששאפה לקדם את רעיון המדינה היהודית. תקופה זאת התנהלה תוך כדי קיפוחם בתחומי השכר והדיור ומתוך מגמה הגמונית תרבותית השוללת את מאפייניהם המסורתיים הגלותיים בשפה, בלבוש ובאורחות החיים. הזדהותם של עולי תימן עם ערכי הציונות באה לידי ביטוי באמצעות שילובם של ערכים אלה במונחים מתוך עולם השיח של קיום מצוות העלייה לארץ-ישראל ונרטיב הגאולה המסורתי. יחד עם זאת, ערכים אחרים המזוהים עם הציונות המודרנית, ובעיקר אורחות החיים הליברליים החילוניים ודמות "העברי החדש" עמדו בסתירה לנרטיב המסורתי ויצרו קונפליקט אשר העיב על מגמת ההשתלבות השלמה. קונפליקט זה העמיד במבחן את המסורת ארוכת השנים ואיים עליה בהשפעתו על מגמות חילון בקרב בני הדור הצעיר ואף על שינויי מעמדות בתוך המשפחה.
מבוא
פרק ראשון. עליית יהודי תימן לארץ-ישראל בשנים 1948-1882
פרק שני. השתלבות עולי תימן בחברה הארצישראלית
פרק שלישי. האישה התימנית ותמורות במעמדה
סיכום
ביבליוגרפיה
