שאלה ראשונה
עבור רבים, האימפריה העות'מנית, או העוסמאנית, נחשבת לאימפריה ׳האמתית׳ האחרונה בתולדות המציאות הגלובלית, אשר שרדה מעל ל-600 שנה, והצטיינה ביכולתה להחזיק ולשלוט בשטח גיאוגרפי אשר לא חזר על עצמו מאז, ונדמה כי מעולם גם לא יחזור. האורך יוצא הדופן של שלטון האימפריה, הביא רבים לתמוה ולחקור אודות הסיבות שהביאו לנפילתה של האימפריה, אך גם לאופן שבו זו הצליחה, עד מלחמת העולם הראשונה, לשרוד ולהצליח להתקיים ברמה הצבאית, שלטונית, אדמיניסטרטיבית, וכמובן, תרבותית, במשך שנים רבות כל כך[1].
כדרך לפתוח דיון מורכב זה, ניתן להתחיל עם כתיבתו של גיבונס[2], אשר אינה מתארת רק הסבר אחד להצלחתה של האימפריה העוסמאנית, אלא גם מבטאת צורת מחשבה רעיונית נפוצה באותם ימים, נקודת מחשבה אתנית-דתית, או אוריינטלית, המבטאת את עליונות המערב והתייחסות של המערב לעצמה כנקודת יחס שעל בסיסה שופטים תרבותית וערכית תרבויות אחרות. על פי משנתו של גיבונס, למעשה האימפריה העוסמאנית ניצלה את כוחה כדי להמיר נוצרים אל דתה, ותוך שימוש ואימוץ באמצעות אותה המרה, אם בכפייה ואם ברצון, של נוצרים אשר הכירו ולימדו את המוסלמים את יסודות המנהל הביזנטי, אשר אפשר לה לקיים מערכת שלטונית חזקה ויעילה.
שאלה שנייה
כפי שנלמד היטב בשאלה הראשונה של מטלה מסכמת זו, התזה כי ׳ההיסטוריה תמיד נכתבת על ידי המנצחים׳, אמנם לא תמיד נכונה, אך היא כן מבטאת אספקט קריטי וביקורתי של קריאה היסטורית והיסטוריוגרפית, אשר מגלמת באופן כמעט אבסולוטי, הבנה ופירוש של ההיסטוריה הפוליטית-מדינתית, פוזיציה ותפיסה גלובאלית-מערבית, או לאומנית, אשר לא פעם, באה לשרת מציאות פוליטית עכשווית, תוך הדגשה של אירועים ותופעות שונות (באמצעות נרטיבים), ועמעום של אחרות. בעוד שגישה זו חשובה ומאירה דיונים ציבוריים, כמו גם אקדמאיים, בארץ ובעולם, על נרטיביים היסטוריים, יש לה גם ערך משמעותי בהתייחס להבנת ימיה והשינויים של האימפריה העוסמאנית[1].
כזו תזה הנדרשת להתבוננות ביקורתית, הינה ׳תזת השקיעה׳, אשר אף היא נפוצה בהקשר של אירועים היסטוריים רבים, כמו גם בישראל, אך רלוונטית במיוחד כאשר בוחנים את השינויים המשמעותיים שהתרחשו בתוך האימפריה העוסמאנית לאורך התקיימותה.
