"שאלת האישה בארץ ישראל העסיקה את מחשבתי מכבר: מה מהותה? מה היא צריכה להיות? מה תעודתה בחיינו הלאומיים? מה מקומה במעמד הכללי של האישה בעולם כולו? ... והנה יום זה בא. הרבה קודם מאשר העזנו לחלום, הרבה יותר טוב מאשר קוינוהו, שהרי הכול תלוי עכשיו בנו בעצמנו והאם לא נעשה מה שטוב לנו? ... והאישה היהודייה? בה בשעה שעמודי דברי הימים החדשים שלנו נכתבים מדי יום ביומו, התשאר האישה יושבת אהל בחשיכה? מבלי לדעת מה נהיה ומה נעשה? מבלי להשתתף בחיי היצירה? לא! הגיעה שעתנו גם אנו! והרינו קוראות להנשים היהודיות: התעוררנה מתרדמתכן!".[1] כך נכתב לראשונה בעיתון דואר היום כאשר שאלת מעמדה המגדרי של האישה עלה לראשונה בשיח הציבורי בישראל של תקופת המנדט.
עד להתפתחות חקר ההיסטוריה של נשים לא הייתה מקובלת ההנחה שנשים הן גורם בהיסטוריה, ושמציאות חייהן שונה מזו של גברים, והדרתן מההיסטוריוגרפיה לא עוררה כל תמיהה. אותם היסטוריונים אשר החליטו לכוון את מחקרם אל עולמן הנסתר של הנשים, גילו תחום עשיר ומורכב בו הנשים, חיי המשפחה שלהן, השכלתן, תרומתן החברתית והפילנתרופית, היותן סוכנות של שינויים חברתיים ומאבקן למען שוויון זכויות ועוד – כל אלה תורמים לגדולת המגזר הנשי מנקודת הראייה ההיסטורית. אולם, בחינת עברן של נשים הובילה באופן ישיר לבחינת הסיבות למעמדן השפל ולמסכת הארוכה של דיכוין החברתי. למרות שההיסטוריה הנשית לא פחות עשירה מזו הגברית, היא פרצה לראשונה בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר לראשונה הוגדרה היסטוריה מגדרית מהי.
מבוא
פרק 1: רקע היסטורי
פרק 2: התפתחות שוק העבודה ותעסוקת הנשים
פרק 3: מועצת הפועלות
פרק 4: מקרה בוחן – עדה פישמן ורחל כצנלסון-שזר
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
