זאב וולדימיר ז׳בוטינסקי נולד באודסה בשנת 1880 למשפחה מבוססת, שירדה מנכסיה לאחר שאביו נפטר כשהיה בן שש, אך הוא קיבל השכלה רחבה ודיבר שפות שונות. הוא נחשף למצבם העגום היהודים באירופה כמיעוט מופלה, כאשר יצא מאודסה ללימודים גבוהים.[1] עם שובו לאודסה מלימודי המשפטים ברומא, אך ביתר שאת לקראת פוגרום קישינייב, הוא החל להיות פעיל במחתרת להגנה עצמית יהודית. אז גם החל להתעניין בציונות כפתרון הריאלי היחידי לאנטישמיות במזרח אירופה.[2] בין השנים 1914-1904 עסק ז׳בוטינסקי במרץ בפעילות ובפובליציסטיקה לקידום הרעיון הציוני, תוך מענה למבקרי הציונות ולניגוח ״המתבוללים״ ואנשי תנועת הבונד. וזאת בהצלחה רבה בזכות כשרון כתיבתו וכישרונו הרטורי.[3] אך בעוד שמרבית המנהיגים הציונים יוצאי מזרח אירופה אימצו את הסוציאליזם כהשקפת עולם, האידיאולוגיה של ז׳בוטינסקי, היתה ליברלית.[4]
זאב ז׳בוטינסקי עסק במלאכת הכתיבה מאז נעוריו. הוא כתב מחזות, שירה, מאמרים ואף פיליטונים בשפות הרבות בהם שלט. בתור פוליגלוט ייצגה המילה עבור ז׳בוטינסקי את עולמו התרבותי של בן האנוש, כאשר תפקידה של התרבות היתה לחנך ולעצב את דמותו של היחיד ואת דמותה של האומה.[1] בעקבות שהותו באיטליה במשך שלוש שנים בתקופת לימודיו והתערותו התרבותית והחברתית בה, הושפע ז׳בוטינסקי מאסכולת הנאום האיטלקית, ובכללה הפאתוס והרטוריקה שלה, אשר פנתה לא רק להיגיון, אלא גם לרגש.[2] עבורו היתה הרטוריקה וכוח ההבעה שיא התרבות האנושית ומתחילת פעילותו הציונית, הוא שילב בין הרטוריקה שפונה לרגשות לבין הגישה הרציונלית והתכנונית.[3]
הקדמה
נאומים
מאמרים
שירה
סיכום
ביבליוגרפיה
