חלוקות פולין בשנים 1772, 1793 ו-1795, היו אלו שהביאו להעברת מרבית אוכלוסיית פולין לשלטון הקיסרות הרוסית. היותם של המונים מיהודי פולין להיות נתינים רוסים, היה סימן לתחילתו של עידן חדש בתולדותיהם, עידן של פירוק הדרגתי של מערכת השלטון העצמי, בידי מוסדות המדינה הריכוזית וכן עידן של התפוררות החברה היהודית המסורתית. הסיפוח יצר למעשה תהליך של היווצרות זהות יהודית חדשה, הזהות היהודית רוסית[1]. נראה שעד משבר הפוגרומים של השנים 1882-1881 נותרה המדיניות הרוסית כלפי היהודים עקבית מאוד. האמונה הייתה שאפשר יהיה לפתור את השאלה היהודית על ידי מדיניות של "התקרבות" ו"מיזוג", שכן יהודים אשר עברו את השינוי יוכלו להיות נתינים נאמנים ויצרנים. תחת שלטונו של אלכסנדר השני, התגברה ההשתלבות של היהודים בתרבות הסובבת במידה משמעותית, אך בו בזמן התגבר גם הריאקציה נגד כניסתם אל תוך החברה הרוסית[2].
שנות התשעים של המאה התשע עשרה היו עדות להתגבשות האנטישמיות של פקידים רבים לכדי השקפת עולם שלמה, שראו באנטימשיות ובלחימה ביהודים כמעין תרופת קסם להצלתו של העולם הישן.
הקדמה
מבוא
פרק ראשון: התנועה הציונית לפני המהפכה
פרק שני: התנועה הציונית בתקופת המהפכה
פרק שלישי: התנועה הציונית ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה
פרק רביעי: מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור
פרק חמישי: סיכום ומסקנות
בביליוגרפיה
