באיזו מידה הייתה לנשים בתקופת הציונות המגשימה, בתקופת היישוב, גישה לזכויות פוליטיות וכלכליות? אלה גורמים עודדו אותן לממשן ואלה גורמים פעלו בכיוון ההפוך? אלה שאלות אשר עומדות במוקד כל דיון העוסק במצב האישה העברייה ביישוב. התנועה הציונית באירופה מאז 1897 הייתה בעיקר עניין ועיסוק גברי. הנשים שניסו להשתלב בתנועה הציונית היו קבוצה שולית בעולם הציוני שגם הוא בעצמו היה באותה עת כוח קטן בתוך החברה היהודית. האוטופיות הציוניות צידדו בשוויון זכויות פוליטי מלא לנשים במדינה היהודית העתידה לקום, אך למעשה שימרו את המבנה המשפחתי המסורתי ואת הגישות המפלות נשים. החזון הציוני אפשר לציונות להיות מתקדמת וליברלית לכאורה ובה בעת לטפח סטריאוטיפים מינניים שמרניים. מלכתחילה נוצרה בציונות סתירה בין הרצון הכן להיענות לתביעותיה של האישה לשוויון פוליטי לבין הרצון לשמר את המצב הקיים כדי להימנע מפגיעה בילודה כתוצאה משחרור האישה. הציונית נתבקשה לוותר המאבק לשחרור האישה לטובת המאבק לשחרור הלאומי. ואולם, רבות היו הנשים הציוניות שלא ראו סתירה בין השאיפה לתחייה הלאומית לבין השחרור המגדרי. הן דרשו שוויון זכויות וניהלו מערכה בשדות קרב רבים, אשר אחד מהם היה התחום הפוליטי.
עם תחילת ההתיישבות בארץ-ישראל, הפך היישוב לזירת מאבק פוליטי להשגת זכות הבחירה של נשים. לכאורה ניתן היה להניח, כי בחברה החלוצית, הנסמכת על רעיונות השוויון, שמנהיגיה צמחו מרקע דתי-מסורתי, אולם שינו מדרכם לרעיון לאומי-חילוני, תימצא הסכמה בנושא שוויון נשים בפוליטיקה בצורת הענקת זכות בחירה.
