הספר "מסגרות של מלחמה" הוא יותר מהכול קריאה לשינוי. באטלר בספר זה מבקשת להדגים בדרכים שונות כיצד המלחמה מקבלת מסגרות שונות ודימויים שונים שהופכים נוחים עבור הכלל ומאפשרים להמשיך את האלימות הגואה שיוצאת בצורות כביכול לגיטימיות מהמערב, תוך חוסר אונות של החלק "השמאלי" של המפה הפוליטית, כפי ש-באטלר מגדירה זאת, לאתגר מסגרות אלו.
הפרק הראשון מתחיל עם שאלה מסובכת ופילוסופית עד מאד בניסיון ליצור דיון נוקשה הנוגע ליכולת שלנו 'לתפוס' מהם 'חיים'. יש חשיבות להתעכב ולזכור את הפועל 'לתפוס', שכן מושגים אלו ימשיכו להיות במוקד הדיון. באטלר שואלת האם הצורה הביולוגית היא הדרך הנכונה לתפוס 'חיים', ומיד פוסלת אותה ומבהירה כי חיים נתפסים בצורות שונות. בצורות פוליטיות, חברתיות, ובמושגים של כוח וידע, ביכולת של האינדיבידואל לחשוק, לעבוד, להתקיים. אפילו הגוף עצמו על שלל איבריו עובר הבניה חברתית מסוימת ולא יכול 'להיתפס' כמשהו אבסולוטי.
בשלב הזה אנחנו למדים על מושג חדש, 'הכרה'. הכרה היא מושג חשוב הרבה יותר מ-'תפיסה', בעיני באטלר, והיא אכן מדגימה כיצד אנחנו מסוגלים לתפוס את העובדה כי אנחנו לא מכירים בחיים. אך עצם תפיסה זו לא תיצור עבורנו את האפקט השלם והחזק של הכרה. בין הכרה לתפיסה קיימת, באטלר מסבירה, קיימת היכולת של חיים מסוימים להיות 'אפשריים להכרה', כלומר, שניתן להכיר אותם. כך שאנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים בשלב זה עם שלושה שלבים שונים.
