עמים, חברות וקהילות, יוצרים לעצמם זיכרון קולקטיבי בהתאם לאירועים משותפים המבוססים על חוויות משותפות או על חוויות פרטיות שמנוכסות לטובת הכלל ובכך חוויות אישיות הופכות לזיכרון קולקטיבי. אירועים כמו השואה והנכבה מהווים אירועים מכוננים בקרב שני עמים – היהודים והפלסטינים בהתאמה, ועמים אלה מייצרים זיכרון לאירועים אלה בהתאם לחוויות כלליות והן אישיות (Ofer, 2009).
כאשר בוחנים את זיכרון השואה, ניתן להבין כי זיכרון זה עבר תמורות רבות לאורך השנים ובמהלך השנים השתנו מאפייני הזיכרון, הסוכנים האמונים על עיצוב הזיכרון, תוכן הזיכרון, וכיצד ראוי לזכור את האירוע. שינויים אלה התקיימו הודות לשינויים פוליטיים, חברתיים ואף בטחוניים. זיכרון אירועי השואה בראשיתו התמקד בניסיון להציג את מדינת ישראל כבית יחיד ליהודים ולהתמודד עם תחושת "הצאן לטבח" (ויץ, 1996; Ofer, 2000). לעומת זאת, לאחר משפט אייכמן בשנות ה- 60, מלחמות ישראל, התבגרות צאצאי הדור השני של ניצולי השואה, ושחיקה בהגמוניה של המדינה כסוכן שאמון על עיצוב הזיכרון, כך הזכרון השתנה בהקשרים של מוזאונים, ספרים, סרטים וסיפורים (שגב, 1991; (Brog, 2003; Gutwein, 2009. מכאן ניתן להבין כי זיכרון השואה עשוי להיות דינאמי ולהתאים את עצמו בהתאם לתמורות פוליטיות, חברתיות וביטחוניות.
זיכרון קולקטיבי נוסף קיים גם בחברה הפלסטינית (כולל ערביי ישראל) שפיתחו זיכרון כלפי הנכבה- "האסון" בעקבות הקמת מדינת ישראל והמאבק האלים בין ישראל לפלסטינים. זיכרון הנכבה עשוי להיות שונה בין הקהילות הפלסטיניות בעולם ובישראל, ואלה עשויים לציין את יום הנכבה בסמיכות ליום העצמאות הישראלי או בהתאם לתאריך שבו הפליטים הוצאו מכפריהם (Masalha, 2008).
מבוא
פרק 1 : זיכרון השואה בישראל ובעולם
זיכרון השואה בישראל
זיכרון השואה בראי בינלאומי
זיכרון השואה במדינות ערב
פרק 2: זיכרון הנכבה אצל הפלסטינים ואצל ערביי ישראל
זיכרון הנכבה בחברה הפלסטינית
יום הנכבה בראי בינלאומי ומדינות ערב בפרט
האליטה הפוליטית הערבית בישראל והנכבה
מדינת ישראל וזיכרון הנכבה
פרק 3: קוי הדמיון והשוני בדפוסי הזיכרון של השואה לנכבה
מתודולוגיה
דיכוי והכחשה הדדית של הזכרון
שימוש בסרטים, ספרים ואמנות
שימוש במוזיאונים
זיכרונות דינאמיים
הסכמה בינלאומית לשואה, אך חוסר הסכמה בינלאומית לנכבה
סיכום
ביבליוגרפיה
