1. המטרה העיקרית של מדיניות הפנים והחוץ של סין היא לשמר את האחידות הלאומית והאתנית בקרב תושבי סין. משום כך היא מעדיפה להתייחס למיעוטים, שהינם עמים ולאומים לכל דבר, בצורה של מיעוט לאומי ולא בצורה של לאום לכל דבר. מדיניות חוץ זו אשר התפתחה הודות למסורת הקיסרית של סין וגם הודות למשטר הקומוניסטי של סין, היא זו אשר עיצבה את היחס של סין כלפי המיעוט הטיבטי. טיבט מגדירה את הזהות שלה במונחים תרבותיים ותודעה לאומית במובן המודרני שלה קיימת רק במידה מועטה עבור הטיבטים. למרות זאת אין הדבר אומר כי הם לא רואים את עצמם בתור קבוצה נפרדת מן הסינים ולא מבקשים לשמור את התרבות הייחודיות שלהם.
בשנת 1950 פלשה סין לטיבט. בעקבות הכיבוש חתמה טיבט על הסכם 17 הנקודות אשר בפועל הפך טיבט לחלק בלתי נפרד מסין ובכך נתן אישור למדיניות החוץ של הסינים בטיבט. באותה התקופה החל מאו צה טונג בתכנית הזינוק הגדול קדימה. מבצע זה היה מבצע שנערך במשך שנתיים מ1958-1960 ואשר נועד לנצל את מאגרי הכוח של סין ולחולל בה תיעוש מזורז אשר היה אמור להצעיד אותה קדימה.
2. השאלה האם המקרה של האינדיאנים בצפון אמריקה הוא ג'נוסייד מכוון או דלדול אוכלוסייה טרגי היא שאלה של מדיניות, כוונה ותכנון מראש. אמנת האו"ם קובעת כי רצח עם מתרחש כאשר פעילותה של הקבוצה החזקה יותר מכוונת מראש לקראת חיסול של האוכלוסייה הקיימת. במילים אחרות השאלה היא , האם המדיניות של המתיישבים הלבנים ביקשה להשמיד את האוכלוסייה הקיימת או שמא בעקבות מחלות וכיוצא בדבר הושמדה מרביתה של האוכלוסייה עד לשנת 1890. המדינות אשר התווה את היחס כפי האינדיאנים הייתה מדיניות קולוניאליסטית קלאסית אשר ביקשה לצמוח ולגדול על חשבונם של המקומיים.
