1. המושגים "יישוב חדש" ו"יישוב ישן", לדעת קניאל, משקפים מתח אשר שרר בין קבוצות שונות בקרב יהודי ארץ-ישראל של ימי העלייה הראשונה, אך אינם משקפים לדעתו את המציאות ההיסטורית של הציבור היהודי בכללותו (קניאל, עמ' 72). ציבור זה, לדעת ברטל, לא שיקף את הקיטוב שעולה לעיתים קרובות הן מההיסטוריוגראפיה הציונית והן מן המקורות עצמם, אלא נע על ציר שאלו היו שני סימניו הקיצוניים.
כך לדוגמא מושבות כגון פתח-תקווה, גיא אוני, זכרון יעקב ועוד, למעשה הוקמו ואוכלוסו על-ידי יהודים אשר נולדו ביישוב הישן, או שלכל הפחות חיו בקרבו למשך זמן רב, ואין לראות בהכרח ביציאתם אל המושבות החקלאיות עריקה ממחנה אחד אל השני, אלא יש להביא בחשבון גם את המגמות החברתיות והכלכליות של הארץ על כל אוכלוסיותיה, אשר דחפו יהודים ואחרים ליזמויות שונות, אשר לא בהכרח הונעו מהשקפה אידיאולוגית.
2. העמדות השונות ביחס לתרבות העברית הרצויה והמצויה משקפות הלכה למעשה את הזרמים הפוליטיים והרעיוניים אשר נכחו בתנועה הציונית של אותם ימים, כאשר הסוגייה המרכזית שעומדת על הפרק היא שאלת היחס אל הדת על הופעותיה. שלושת הזרמים שאותם מונה הולצמן נבדלים זה מזה במשקלה היחסי של היהדות בתרבות הארץ-ישראלית הרצויה בעיניהם.
במחנה של הרצל, נורדאו ואחרים המשתייכים ל"זרם המערב-אירופי", ההיבט היהודי והעברי של התרבות הרצויה צומצם כמעט עד כדי היעלמות, ואילו ערכים אוניברסאליים ואירופאים בני הזמן תפסו את הבכורה. כך למשל, בית המקדש שעליו מספר הרצל, נמנה כנתיב אחד מני רבים אל "רגע התעלות", אשר עשוי להיות מושג גם בבית האופרה או במסגד, על-פי הטעם האישי (הולצמן, עמ' 23).
