אני בנו של בנימין מרמלשטיין והתבקשתי על ידי מספר סטודנטים המבצעים מחקר על טרייזנשטאט להגיב על הצהרותיך בעמודים הנ"ל.
1. אתה לא לוקח כלל בחשבון כי "בתקופה האפלה" המשימה של ייצוג האינטרסים היהודיים, משמעותה לא הייתה קבלת תארים וכבוד (כמו בזמנים הנוכחיים בארה"ב) אלא עמידה בפני סכנות: רק מעטים מאד מהחברים ב"משטרת היהודים" הצליחו לשרוד ומרמלשטיין היה אחד מהעדים האחרונים למסירת העובדות עד 1989!
2. בנוסף לכך, אינך מציין כלל שמשימה כזאת לא התאימה לאנשים מנומסים ונעימי הליכות והס"ס לא קרא לחברי היודנראט ל"פגישות תה של חמש אחה"צ", אלא לקבלת פקודות קשות שניתנו בשפה גסה ביותר!
3. המשימה של הודעה לאסירים האחרים לגבי הפקודות שהתקבלו מהס"ס שהונחתו מלמעלה, הייתה קשה ומכוערת ולכן כל גינוני הנימוס והנחמדות היו צריכים להיחתך מראש!.
4. הפרות ואפילו קטנות של הפקודות שניתנו על ידי הס"ס והועברו ליודנראט היו מסוכנות ביותר. צעקות והתנהגות גסה היו נחוצות לעיתים בכדי למנוע סכנה כזאת!
כבר בהתחלה א. קוגוט (מדינת הס"ס) שכתב לגבי בוכנוואלד ומחנות ריכוז אחרים הסביר כי עצה שימושית הייתה צריכה להינתן בצורה גסה ולא מנומסת.
אינך לוקח בחשבון כל מה שבוצע על ידי מרמלשטיין כזקן העדה עבור ההישרדות של טרייזנשטאט. ב 5 למאי 1945 כאשר הצלב האדום קיבל את השליטה על הגטו היו בו 18,000 איש שניצלו ממות! מצורף עותק של מכתב למרמלשטיין שנכתב על ידי לאו בק בתאריך 6 במאי 1945, חיילי הס"ס עזבו והצבא האדום היה עדיין רחוק.
