י. פורת, ממהומות למרידה התנועה הלאומית הפלסטינית 1939-1929, פרק 5, ירושלים, 1978, עמ' 171-137
בעקבות מהומות 1929, החל תהליך התרחבות והעמקה של התנועה האיסלמית, שכלל את הפיכת ירושלים והמקומות הקדושים הפכו לסמלי המאבק, והאסלאם הפך לחלק מרכזי במאבק הערבי, עד כדי שכך שהיו עימותים בין ערבים נוצרים לעברים מוסלמים. המוסלמים טענו כי הבריטים מפלים את הנוצרים לטובה במינויים לשירות הציבורי. הערבים הנוצרים סבלו מתקיפות של מוסלמים מידי פעם.
החל משנת 1929 מנסה המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני להגדיל את כוחו הפוליטי ולהשתלט על ההנהגה הערבית המוסלמית (תוך כניסה למאבק פנים משפחתי לצורך כך), אך הדבר לא עולה בידו בהתחלה, כאשר הוא לא מצליח להיבחר לועדת הסיוע לנפגעי מהומות 1929. בשנות השלושים תמכו יריביו, בראשות כאזם חוסייני בפגיעה במעמדו הדתי ובהטלת פיקוח עליו ועל כספי הוואקף המוסלמי. מנגד, תוארו יריביו כבוגדים וכמי מוכרים קרקעות ליהודים, תוך תמיכה של העיתון אל ג'מעה אל ערביה באל חוסייני וגילוי ביקורת בפומבית כנגד יריביו וכנגד הוועד הפועל הערבי.
הנציב הבריטי על ארץ ישראל בתחילת שנות השלושים, ווקופ (החליף את לורד צ'נסלור), העדיף שלא להתעמת עם אמין אל חוסייני, אלא לשמור על יחסים ידידותיים איתו מתוך מחשבה שהוא עשוי להזדקק לו בעתיד להגשמת האינטרסים הבריטיים בישראל וגם על מנת למנוע מחאה מוסלמית על רקע דתי לאחר פרעות 1929. על כן, גילה כלפיו יחס נדיב כלפיו ו (1) נמנע מעריכת רפורמה במעמד הממ"ע, (2) נמנע מכפיית בחירות לראשות הממ"ע שנשאר בשליטתו של אמין אל חוסייני, (3) והגדלת התמלוגים אותם משלמת הממשלה הבריטית מתוך המיסים שהיא גובה על השימוש באדמות הוואקף לחקלאות בשילוב עם הכרה בשטחים נוספים ככאלו ששייכים לוואקף המוסלמי ותשלום תגמולים גם עבורם.
