בשנת 1948, עת הסתיימה המלחמה בין מדינת ישראל למדינות ערב, רבים מן הפלסטינים נאלצו לעזוב את מקום יישובם והחלו להתיישב במחנות פליטים בגדה המערבית וברצועת עזה, וחלקם בלבנון, סוריה ועבר הירדן. ההנהגה הצבאית והמדינית הפלסטינית התפזרה והמוסדות הפלסטיניים התמוטטו לחלוטין. לכל אורך שנות החמישים של המאה העשרים הזירה הפוליטית הפלסטינית הייתה רדומה. בתחילת העשור הבא המצב החל להשתנות כאשר מספר פלסטינים לאומיים החלו להקים תנועת מרד, וב-1964 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית שהורכבה מנציגי הקהילות והארגונים הפלסטיניים. המועצה, שהתכנסה בירושלים במאי 1964, החליטה על הקמת האגף המבצעי שלה – הארגון לשחרור פלסטין (מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה – אש"ף). באותה הוועידה ניסחה המועצה את יעדיה המדיניים במסמך המכונן – האמנה הלאומית הפלסטינית.[1]
מחבריה של האמנה הגדירו את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, גזענית ובלתי-חוקית שעל יתר האומות להוציאה אל מחוץ לחוק. פלסטין, כך כתבו מחברי האמנה, היא מולדת ערבית וחלק מהמולדת הערבית הגדולה. עוד נכתב כי העם הפלסטיני יקבע את עתידו כאשר ישלים את שחרור מולדתו ושפלסטין בגבולותיה המנדטוריים היא תא שטח שלא ניתן לחלקו. לגבי זהותו של העם הפלסטיני, הוגדר כי כל אזרח ערבי שישב באופן קבע בפלסטין עד 1947, וכל ילד שנולד לאב פלסטיני לאחר מכן, הוא פלסטיני. יהודים שהתגוררו בפלסטין, כך לפי האמנה, ייחשבו לפלסטינים כל עוד יסכימו לחיות בשלום ובנאמנות בפלסטין. עוד הוחלט כי הצהרת בלפור מבוטלת ושאין אחיזה בשטח לטענה בדבר קשרים היסטוריים ורוחניים בין היהודים לבין פלסטין.
