מיקומם של נשים באומנות מאז ומעולם היה בעייתי, גם כאשר נשים עוסקות באומנות גבוהה, כלומר, ציור ופיסול, ההתייחסות לאומנות שלהן היא תמיד בהקשר של הנשיות שלהן בניגוד לגברים שבמקרה שלהם אין התייחסות בעבודה לעובדה שמי שיצר אותה הוא גבר.
במאמרה, "למה לא היו אמניות גדולות"? נוכלין מסבירה כי עצם השאלה היא בעייתית. לטענתה הבעיה נעוצה במהות האומנות ובאופן שהיא נתפסת בציבור. התפיסה הרווחת בקרב הציבור היא כי אומנות או יצירה אומנותית היא ביטוי ישיר של חוויה רגשית אינדיבידואלית של היוצר אך בפועל מדובר בשפה צורנית עקבית אשר פועלת בהתאם למוסכמות התקופה, שפה זו, כמו כול שפה יש ללמוד ולעבד בעזרת מורים, חניכות או התנסות אישית ארוכת טווח. נוכלין טוענת כי אין גאונים באומנות, כלום למדו והתנסו ומכאן נובעת הסיבה האמתית העונה לשאלה "מדוע לא היו אמניות גדולות". מוסדות החברה מנעו במשך מאות שנים מנשים להתבלט כאמניות או אף להגיע למצוינות בתחום כיוון שלא אפשרו להן להשתתף בשיעורי אומנות באקדמיות. גם כאשר נשים למדו בצורה מסודרת ציור ורישום הן עסקו כמעט באופן בלעדי בציורי נוף והודרו באופן שיטתי מלימוד מודל עירום ואילו מלאכות כמו רקמה ותפירה הן עבודות שעודדו אותן לייצר, כלומר התנאים הבסיסיים הנדרשים ליצירה לא היו לרשות נשים באופן ממסדי ושיטתי[1].
