דיון שנוי במחלוקת מתעורר בעשורים האחרונים, על סוגיית האותנטיות של האמנות האפריקאית ועל האופן שבו אמנות זו משקפת את ההיסטוריה הקולוניאלית המערבית. מבקרים פוסט-מודרניים רבים, הביעו את מורת רוחם על הניכוס האינטלקטואלי והתרבותי של אמנות אפריקאית על ידי מוזיאונים ואספנים מערביים. אך רוב המוסדות התרבותיים המרכזיים, וגם מספר רב של חוקרי אמנות מוערכים, ממשיכים לעמוד ולבחון אמנות אפריקאית מתוך מושגים מערביים, כאילו דיון זה לא מתקיים כלל. שתי שאלות עומדות במרכז הדיון הזה: מי יוצק תוכן ומשמעות לאמנות אפריקאית? ומי או מה, קובעים את האותנטיות, התרבותית של אמנות זו?[1]
מזה שנים רבות, ישנה נטיה בקרב חוקרי אמנות רבים לטעון, כי הקולוניזציה הרסה בתהליך איטי אך שיטתי, את התרבות האפריקאית המקומית ופגמה באותנטיות שלה. לדידם, כל טכניקה או חומר חדש שצץ באמנות האפריקאית לאחר המגעים הראשונים בין המערב לאפריקה, נחשב כלא אותנטי וכלא נאמן למסורת האפריקאית, והמדד המרכזי בו נעזרים החוקרים על מנת להגדיר ולהעריך את האמנות האפריקאית, הוא הטוהר התרבותי שלה, כלומר עד כמה היא חפה מכל השפעה זרה. כל התפתחות או חדשנות שמופיעה באמנות האפריקאית מיד נפסלת ונחשבת כזיוף, בעוד שמקרים דומים בתרבויות אחרות, נחשבים כחלק מתהליך טבעי.[2]
