חלק א: אמנות העת העתיקה
התקופה הארכאית מתפרשת על תקופה ארוכה (480-700 לפנה"ס) שבמהלכה הונחה התשתית לעיצוב דמות האדם באמנות (ברש, 1992, עמ' 28). האופן שבו התייחסו והציגו אמנים את דמות האדם לא היה אחיד ואכן לאורך התקופה ניתן למצוא הבדלים רבים המלמדים על תהליך דינמי בתפיסה האמנותית את גוף האדם. ועדיין, ניתן לעמוד על מאפיינים אחדים המפרידים את הפיסול הארכאי מזה הקלאסי. הפיסול הארכאי מאופיין ב"כבדות" של הדמות המפוסלת, שבאה לידי ביטוי בהצגתה בתנוחה סטטית וחזיתית. בכך ממשיך למעשה הפיסול הארכאי את הפיסול המצרי, כפי שניתן להיווכח מפסלים מצריים רבים, כגון הפסל "מיקריניוס ומלכתו" מהאלף השלישי לפנה"ס. עוד מאפיין בולט של הפיסול הארכאי הוא המבט הקפוא שהעניקו הפסלים לדמויותיהם, וזאת באמצעות חיוך קפוא שמקנה לפסל ארשת פנים רצינית ומבט קפוא. כמו כן, ניתן לזהות את ניצני התיאור האנטומי של גוף האדם, כפי שזה בא לידי ביטוי ברצון לתאר באופן מדויק את האיברים השונים. עם זאת, עדיין לא מדובר בדיוק מתמטי והרמוני בין חלקי הגוף השונים שעתיד להופיע בפיסול הקלאסי. דוגמא בולטת למאפייני הפיסול הארכאי ניתן למצוא בפסל "קורוס קרויסוס" מאנאויסוס מהמאה השישית לפנה"ס, המציג את דמותו של אפולו כנער. על פניו של אפולו מתנוסס החיוך הארכאי, שמקנה למבטו רצינות ונוקשות. הוא ניצב עומד איתן ומביט חזיתית לעבר הצופה, כאשר ידיו מונחות בקיפאון לצדי גופו.
