על מנת לעמוד על ההבדלים בין המודרניזם והפוסטמודרניזם באמנות, חנה הרציג עושה שימוש ביצירה מאת מארק טנסי (Tansey). ב- Modern/Postmodern (1981), טנסי מעמיד זה לצד זה שני תרחישים שונים: בתרחיש הראשון, המייצג את המודרניזם, אנו רואים אדם מגיח דרך חלון לתוכו של חדר כדי לבעוט באדם אחר; ואילו בתרחיש השני, דהיינו בפוסטמודרניזם, זהו דווקא האדם העומד בתוך החדר המבקש עתה לבעוט בחלון, ואילו החלון – מוגף. מדוע טנסי מציג באופן זה את המודרניזם והפוסטמודרניזם, שואלת הרציג? מה ניתן ללמוד מכך על זרמים אלו? הרציג מציעה כמה פרשנויות מלמדות ליצירתו של טנסי, בהתאם לפרשנויות שונות של המודרניזם והפוסטמודרניזם (הרציג, 2015: עמ' 401-400). כאן ארצה להציג נקודת מבט נוספת ומשלימה. אציע שהפוסטמודרניזם משול לחלון מוגף משום שבניגוד לאמנות המתיימרת להיות צוהר ממנו משתקף או מגיח "עולם שמעבר", הרי שהפוסטמודרניזם מבקש לסתום את הגולל על הטרנסצנדנטי.
קרל מרקס הוא אחד הראשונים לקרוא תיגר על הטרנסצנדנטי. כאשר מרקס מעמיד את הגל על ראשו וקובע שההיסטוריה איננה מונעת על-ידי הרוח, אלא זו דווקא הרוח (הפילוסופיה) אשר עושה בשירות החומר (האינטרסים הכלכליים של המעמד השולט), הוא פותח במגמה של כפירה בנוכחותו של מימד על-אנושי בתרבותנו. האידיאלים שהנאורות הבורגנית מקדשת כאילו זרחו על האנושות ממרום, אומר מרקס, למעשה צמחו מתוך אדמת המריבה של מלחמת מעמדות.
