על הקשר בין הציור הפלמי לציור הפלורנטיני במאה ה-15, עלה לראשונה ההיסטוריון היהודי-גרמני אבי ורבורג (Aby Warburg, 1897-1929), לאור הימצאותן של יצירות אמנות פלמית יחד עם אמנות קלאסית בווילה מדיצ'י. בעקבות פרסום של רשימת הנכסים לבית מדיצ'י נכון לשנת 1492, אותם פירסם ההיסטוריון לאומנות אז'ן מונץ (Eugène Müntz, 1845-1902) בשנת 1888, עולה כי למרות עדויות של רשומות ומסמכים מאותה תקופה, פטרוני פירנצה לא העדיפו בהכרח אומנות קלאסית, וכי היה ברשותם אוסף גדול ומרשים של אומנות פלמית וגותית, לפיכך העלה ורבורג את הטענה כי הרקע לאמנות הרנסנס, נעוץ בהשלמה ההדדית של שתי האמנויות הללו.[1]
ניתן למצוא רמזים לסגנון הציור הפלמי, על מאפיניו והיבטיו השונים בציורים ובדיוקנאות של אמני רנסנס רבים, כאשר בעיניי הבולטת מביניהם היא ה- Monna Lisa, (מונה ליזה, 1507) (תמונה 1), של לאונרדו דה וינצ'י (Leonardo Da Vinci, 1452-1519), למרות שהדיוקן של המונה ליזה נחשב לעיתים קרובות כציור המייצג באופן מובהק את המאפיינים של הקלאסיציזם, לפי היסטוריון האמנות קנת קלארק (Kenneth Clark, 1903-1983), הבעות הפנים העדינות והחיוך הגותי של המונה ליזה, מייצגים אנטי קלאסיציזם באופן מובהק, יתר על כן, קלארק הסיק כי דה וינצ'י השיג איכות של שלמות קלאסית בדיוקן של המונה ליזה, דווקא באמצעות הוספת מאפיינים גותיים ופלמים לציור.
