שתי היצירות מתארות דמויות אנושיות. התמונה של ואן אייק היא תמונת דיוקן, בעוד זו של פיקאסו מספקת מידע קונטקסטואלי נוסף על הדמות המיוצגת בה בהיותה מנגנת. על פי משה ברש, אמנות הרנסנס באופן פרדוקסלי (להומניזם) ובניגוד לאמנות ימי הביניים לא העמידה את האדם במרכז. על סדר היום של האנושות המערבית בתקופת הרנסנס עמדו עניינים אחרים וחדשים ואמני הרנסנס השקיעו מחשבה בפרספקטיבה שהפכה ליסוד העיקרי של האמנות, ובתיאור סצינות מרובות פרטים על פני דמותו של האדם כשלעצמה. עם זאת, הפרספקטיבה העשירה לטענתו של ברש את האמנות ואת הראייה של דמותו של האדם.
על פי ברש, הקפידו אמני הרנסנס להעביר את ההבעה של הדמויות האנושיות אותן תיארו ואת יופיין (ברש, 1999 ,67-69). תמונתו של ואן-אייק אכן מראה מאפיינים אלה בטיפול הקפדני בפניה של הדמות, בטורבן ובמעיל השחור אותו לובש האיש. לגבי הגישה לדמותו של האדם באמנות המודרנית, סבור ברש כי המגמה לשבור את הפיגורטיביות ואת התמטיקה של העידן הקודם, הושגה דווקא בעזרת תמטיקה של תיאור דמותו של האדם. אכן, ציורו של פיקאסו שיש בו עיוותים ואקספרסיוניזם של תחושות קשות עושה בדיוק כך.
ניתן לומר שבשתי היצירות, ניכר על-אף השוני הסגנוני מאמץ של האמנים למסור במדוייק את ההבעה של שני האנשים. הוקדש מאמץ לתיאור הדקויות שבתווי הפנים, והפכים הקטנים היוצרים את ההבעה. שתי היצירות גם מתארות באופן מציאותי דמויות אנושיות, ואף פיקאסו ששבר את הדמות האנושית בתקופה הקוביסטית שלו למשל, שומר כאן על נאמנות לדמות האדם ולא מנפץ אותה. פועל יוצא מהנאמנות לטבעי לכאורה הוא שמירה על פרופורציות. אבל, אצל ואן-אייק, גם אם הפרופורציות של הפנים האנושיות נאמנות למציאות הרי שהטורבן האדום חורג מפרופורציה והוא הרבה יותר גדול ודומיננטי מפניו של האיש החובש אותו המציצות מתוך בגד שחור מנוגד הן לפנים והן לטורבן. הטורבן נותן תחושה שהוא יותר חי מן הפנים מעליהן הוא נמצא.
