תיאוריית המסגור
מסגור בתקשורת הינה דרך באמצעותה אמצעי התקשורת ההמוניים מעצבים בעיות ציבוריות עבור הקהל, בצורה זו הקהל מבין ומעריך את הסוגיות המוצגות בפניו. המסגור מנחה את הקהל כיצד להגיב על התכנים הרצויים המוצגים באמצעי התקשורת. המידע המועבר לציבור לעולם לא יהיה ניטרלי. התקשורת מכוונת את הקהל לראות את המצב הקיים מנקודת מבט מסוימת. המסגור אף יכול לקבוע את האופן שבו אזרחים יחליטו על עמדותיהן הפוליטיות (Gitlin, 1980).
בעוד המדיה החברתית עולה, כך הטלוויזיה והעיתונות הפכה לפחות רלוונטית, אולם זה בהחלט לא אומר כי ישנה פחות שליטה תקשורתית או כוח בפעילות העולה. הכוח במדיית התקשורת לעולם לא עבר לרשות הציבור או לשליטת הציבור, במקום זאת הכוח עבר חלקית למנגנונים טכנולוגיים המבוצעים על ידי אלגוריתמים המופעלים על ידי חברות מדיה גדולות (פייסבוק, טוויטר, גוגל). באמצעות עיצוב טכנולוגי מסוג זה, מדיה חברתית יכולה לשפר את האופי המונחה החדש של תקשורת פעילה ולהעביר את המיקוד מנושא אחד למשנהוא. הפלטפורמות החברתיות החדשות מגדילות את האמצעים התקשורתיים לעיצוב המוני, מגדילות הטווח הויראלי של הפצת תוכן ויכולה לייצור קהילה תומכות ומתנגדות לנושאים הרלוונטים. הרחבת אמצעי התקשורת הקיימים מאפשרת שליטה נוספת בעיצוב בעיות ציבוריות עבור הקהל ותגובותיהםPoell, & Van Dijck, 2015)).
אסכולת סדר היום
"תיאוריית סדר היום: אמצעי התקשורת ההמוניים מתפקדים כ"קובעי הסדר" של החברה. כפרפראזה על המוטו, אפשר ש"העיתונות אינה מצליחה כל הזמן להכתיב למנהיגים את המה ואת האיך להכריע, אך היא מצליחה כן להכתיב על מה להכריע" (כספי, 1981).
