עידן הניו מדיה עמוס בגירויים. אין זה פלא לכן כי עם הדורות, נחשבים הצרכנים ליותר ויותר חסרי סבלנות, ציניים, ובעיקר כאלה אשר מבקשים להגיע אל הפואנטה מהר ומיד. מגמה זו בהחלט לא פסחה על סוגת החדשות בטלוויזיה, אשר עובדת יכולותיה לספק חדשות באופן מידי (לעומת, מדיית העיתונות כמובן), לא מונעת ממנה לאבד צופים אשר מעדיפים להסתפק בכותרות מתעדכנות ללא די באתרי האינטרנט השונים, מאשר לראות כתבות ארכניות בטלוויזיה (Diddi & LaRose, 2006). בנוסף לכך, הטלוויזיה החדשותית מקבלת עם הזמן, בעולם, ובהחלט גם בארץ, תוויות של מגמתיות מוסתרת, וחוסר יכולת לסקר חדשות באופן אובייקטיבי, כזה שיטיב עם כלל הצופים. משום כך, צופים רבים מעדיפים את החדשות כפחות ממוסדות, אשר להם גיוון רחב יותר באתרי האינטרנט, ואפילו, באופן שגובר וגובר, ברשתות החברתיות (Bailey, Fox & Grabe, 2013).
משום כך, גוברות הפופולאריות של תכניות חדשות מסוג אחר. אלו הן תכניות אקטואליה אשר מספרות על החדשות, בצורה שונה. אם בצורה ביקורתית, או, כפי שקורה לרוב, דרך תכניות קומיות (Kaye & Johnson, 2016). הפופולאריות של תכניות מסוג זה כה גבוה, עד כדי שבסקר שבוצע בארצות בשנת 2016, נמצא כי תכנית האקטואליה הסאטירית לחלוטין של ג׳ון סטיוארט, ׳הדיילי שואו׳ (The Daily Show), הינה מקור המידע המרכזי לצריכת חדשות לצעירים בגילאים 18-35. נתון אשר יותר מכל מלמד על הד-לגיטימציה ההולך וגובר של תכניות החדשות המסורתיות (Becker, 2015).
מבוא
1. סקירה תאורטית
1.1 הגישה התרבותית
1.2 המסך השני
1.3 תמורות בסוגת החדשות
1.4 סיכום
2. מתודולוגיה
2.1 אוכלוסיית המחקר
2.2 תיאור השיטה
2.3 הליך והיקף המחקר
2.4 רפלקסיביות המחקר
3. ממצאים
3.1 תפאורה
3.2 שפה
3.3 נגישות לצרכן
3.4 ביקורתיות
3.5 זיקה לחדשות
3.6 פינות מיוחדות
3.7 המנחה
3.8 נושאים בתכנית
3.9 ניתוח טקסט מתומצת
4. דיון ומסקנות
5. סיכום
6. מקורות
7. נספחים – קישורים לתכניות שנחקרו
