עוני מוגדר כמצב שבו לפרט חסרים משאבים חומריים בצורה חמורה מאד. מבחינה כמותית, בישראל עוני נמדד כהימצאות מתחת לקו העוני, קרי, עני הוא מי שהכנסתו הפנויה הינה מחצית מההכנסה הפנויה החציונית. דרך נוספת למדוד עוני היא אבסולוטית, כלומר האם האדם מסוגל לרכוש של מוצרים בסיסי או לא. הרשויות בישראל מודדות עוני בצורה יחסית בלבד. נכון ל-2018, 18% מהמשפחות בישראל מצויות מתחת לקו העוני וכ-21% מהנפשות מצויות מתחת לקו העוני. בכל מקרה מדובר בשיפור ביחס לשנים קודמות (אנדבלד, גוטליב, הלר וכראדי, 2019).
דרכי פעולה מדיניות והתייחסות ציבוריות לעוני מוכתבות דרך תפיסת העוני הרווחת בחברה או לפחות בידי מי שהשלטון במושכותיו. השיח הפוליטי הוותיק והנפוץ ביחס לעוני רואה את העני כ"אדם חסר", ותרבותו היא "תרבות הדממה", כלומר על פי תפיסה זו האדם העני לא רלוונטי מבחינה פוליטית. זאת ועוד, תפיסת העוני משתנה ככל שאדם מתרחק מבחינת מצבו הכלכלי מן העוני. כך, אנשים עניים תופסים את העוני במונחים מבניים (כגון אבטלה, אפליה, שכר נמוך ועוד) ורואים את מערכות הרווחה כסוג של תמיכה חברתית, ואילו אנשים ממעמד הביניים והלאה רואים את העוני כנגזרת של אופי או תרבות ורואים את מערכת הרווחה כמעודדת עניים להיות תלויים בציבור לצורך קיומם (סטריאר, 2007).
