החיסיון העיתונאי הוא חיסיון הניתן לעיתונאי כעד שלא לגלות את מקורות המידע שלו (פס"ד ציטרין). הפסיקה הרחיבה לאורך השנים את תחולת החיסיון העיתונאי. בפס"ד ציטרין נקבע כי זהות המקור חסויה. בפס"ד מקור ראשון נקבע כי זיהוי המקור חסויה. בפס"ד גיא פלג קבע ביהמ"ש השלום כי החיסיון חל גם על תוכן מידע שאינו מוביל לחשיפת המקור, וביהמ"ש המחוזי ערך הבחנה בין מקור לבין מרואיין, תוך שימוש בשני מבחנים: נסיבות המקרה וטיב המידע. החיסיון העיתונאי איננו מעוגן חוק, והוא הוכר כערך נורמטיבי לראשונה בפס"ד ציטרין. הקשר בין החיסיון העיתונאי לחופש העיתונות, הוא בשל כך שתכליתו של החיסיון היא לאפשר פרסומים, תוך ידיעה כי הם חוסים תחת חיסיון ויימסרו לעיתונאי ללא חשש, ובפס"ד ציטרין נאמר כי "עיתונות ללא מקור מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו". עם זאת, נקבע בפס"ד ציטרין כי החיסיון העיתונאי איננו מוחלט, וביהמ"ש יכול להסירו בהתקיים 3 תנאים מצטברים: א. רלוונטיות. ב. מהותיות. נחיצות.
הערכים המתנגשים בנושא שנדון בפסק הדין, הם ההגנה על חופש העיתונות מצד אחד וההגנה על שלום הציבור והשמירה על בריאותו מצד שני. טענת העיתונאים הייתה כי מתן אפשרות לשב"כ לביצוע המעקב אחריהם, לאיכון הטלפונים שלהם והיכולת לעקוב אחר תוכן התכתבויות ולנטר פגישות של העיתונאים עלול לפגוע במקורות עיתונאיים ולפגוע בחופש העיתונות.
