בשאלה זו אבחן את הרקע החברתי- פוליטי- היסטורי לשינויים שחלו בדפוסי ההנצחה והזיכרון במדינת ישראל, לאורך השנים. הניתוח יתבסס על מערכון של ארץ נהדרת משנת 2010, המייצג את עמדת התקשורת בכל הקשור לדפוסי זיכרון, ועל שני מאמרים הדנים בנושא.
המערכון הקומי של ארץ נהדרת, נפתח עם שני שדרנים של תחנת רדיו ים תיכונית (מומי ושיראל), שמזמינים את עם ישראל לחגיגות יום העצמאות, אבל לא לפני שהם מספרים בצער שהם נאלצים לסגור את התחנה לעשרים וארבע שעות, עקב יום הזיכרון. במערכון ישנה התייחסות קומית, לבלבול של יום הזיכרון עם יום השואה- שיראל חושב שיום הזיכרון הוא חג שני, ויום השואה שחל שבוע לפני הוא חג ראשון. בהמשך, מומי מזמין את שיראל לעשות אצלו את הצפירה. לאורך הקטע, מדבריהם של שני השדרנים, משתמע שהם מתייחסים ליום הזיכרון כנטל שלפני יום העצמאות.
הקטע הבא במערכון, הוא של להקה, שנראית שהיא שייכת לעשורים הראשונים של מדינת ישראל, ששרה לכבוד יום הזיכרון. התוכן של השיר הוא סאטירי, על כך ששירי יום הזיכרון נועדו לגרום געגועים למילים שמסמלות תקופה שהיללה הקרבה (כמו פלמ"ח), והשתייכו לז'אנר מוזיקלי מאוד ספציפי שמתרפק על העבר המפואר ותמיד כולל כינור, חליל או פסנתר, ועל כך שאין מקום לז'אנר הים תיכוני או למוזיקת פופ (מדונה או ליידי גאגא) בימי זיכרון. בהמשך הקטע, מופיעה זמרת ששיריה, העוסקים באבל, משודרים רק ביום הזיכרון, ועוד זמרת שמנכסת את יום הזיכרון לעצמה- זאת אומרת לאליטה ההגמונית, כפי שמתפרש מהציניות של המערכון. רגע לאחר מכן, שוב חוזרים למומי ושיראל, שמתחילים בחגיגות יום העצמאות עם רקדניות ברזילאיות, מוזיקה יוונית וקבב רומני.
