הקשר בין בני העם היהודי היה בעבר קשר של ברית גורל – הגורל איחד את כולם להקמת מדינה. ומשהוקמה המדינה, הקשר הופך להיות ברית של חזון – מה יהיה האופי של המדינה. אחת הזירות בהן ניתן לראות את המאבקים על אופי המדינה הינה הצבא והשינויים שנעשו בהרכבו בכלל והדרג הפיקודי בפרט. שנת 1973, בה התרחשה מלחמת יום הכיפורים, המעמד הבינוני-אשכנזי-חילוני היה "חוט השדרה החברתי" של הצבא, שהחזיק בעמדות הפיקוד והלחימה המרכזיות. מעמד זה עבר תהליך של המרה, לפיו, מעמדן של הקבוצות החברתיות השונות בצבא מועתק לזירה האזרחית, וכך מעמד זה כמו בצבא, היה דומיננטי גם בפוליטיקה ובתקשורת והיווה את הדמות הדומיננטית החברתית. כך התקיימה המשוואה הרפובליקנית – "יחסי חליפין סימטריים בין התרומה הצבאית של קבוצות חברתיות ובין התמורה המתקבלת מהמדינה בדמות תגמולים סמליים וחומריים". כלומר, המעמד הבינוני-אשכנזי-חילוני שתרם רבות לצבא, תוגמל על כך בשליטה פוליטית, תקשורתית וחברתית (לוי, 2007). הגוף הצבאי אפשר איוש של עמדות צבאיות בכירות, בעיקר לחיילים שמשתייכים למעמד שרוצה הממשל שיאייש את העמדות הפוליטיות (לבל, 2008).
בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים והאבדות הרבות בה בעקבות מחדל מדיני, האיזון במשוואה הופר: נטל השירות עלה והצבא כבר לא היה המגדיר היחיד לדומיננטיות החברתית, כיוון שאיבד את הזוהר שלו בעיני הציבור. כלומר, התרחשה עליה ברמת ההקרבה יחד עם הפחתת התגמול בעבור ההקרבה זו. לכן המעמד הבינוני-אשכנזי-חילוני היה מוכן פחות ופחות להקריב למען המדינה, ואף החל במחאות עבור ההקרבה (לוי, 2007).
