לדיויד פוג, עיתונאי של "הניו יורק טיימס", יש 1.4 מיליון עוקבים (הרבה הרבה יותר מאשר מספר הקוראים שלו בעיתון) ולניק קריסטוף יש 1.2 מיליון עוקבים (Usher, 2020).מספר העוקבים של בן כספית גדול פי 13 מזה של היוזר 'מעריב אונליין', לעמית סגל יש כמה רבבות עוקבים יותר מליוזר של חדשות 12, ומניין העוקבים של רביב דרוקר גדול פי 2 מהעוקבים של חדשות 13 (ריבק, 2019). לכאורה, חיזוק של התקשורת החדשותית והממלכתית. במציאות: שיעור גבוה מהמסרים של העיתונאים בטוויטר אינו חדשות, אלא התקפות אישיות על עיתונאים עמיתים, בנושאים פוליטיים.
על פי Usher (2020) תופעת העויינות בין עיתונאים הינה חדשה המאפיינת את חמש השנים האחרונות בהן המערכות הפוליטיות במדינות המערב (וארה"ב בראשן) מקוטבות מאד ומנוהלות על ידי מנהיגים פופוליסטים, שבניסיונם לשרוד עוקפים את התקשורת המסורתית, כדי להפיץ באמצעות הטוויטר מסרים אישיים, שמגמדים ועושים דה לגיטימציה ליריב ומעצימים אותם. נוצרה סימביוזה בין פוליטיקאים לעיתונאים: הפלטפורמה החדשה, שאפשרת לפוליטיקאים להשתמש באמצעי התקשורת ללא תיווך של דוברים, מקרבת אותם לעיתונאים. העיתונאים שהופכים מעורבים יותר בחיים ובאידיאולוגיות של הפוליטיקאים, נוטים לעבור מממלכתיות שמאפיינת את חדשות ודיווחי העבר, לפוזיציה, לעמדה אישית סובייקטיבית וכדי לנגח את יריביו (הפוליטיים והתקשורתיים) של המועמד המועדף עליהם, מצייצים כדי לגמד ולעשות דה לגיטימציה ליריבים עמיתים למקצוע ולפוליטיקאים (ריבק, 2019).
מבוא
סקירה ספרותית
שקיעת התקשורת המסורתית וצמיחת הטוויטר
מאפייני השימוש העיתונאי בטוויטר
עיתונאים ככוכבים
תסביך משיחיות
ג) שקרים ופייק ניוז
ד) היעדר מדיניות בנוגע לסטנדרט עיתונאי
ה) אלימות טוויטרית
ב. ניתוח הציוצים
ג. דיון בממצאים ומסקנות
ביבליוגרפיה
נספחים
