ילד המאותר על ידי שירותי הרווחה או מדווח להם כילד הנמצא על רצף רמות הסיכון כתוצאה ממצב של הזנחה או התעללות, מתקיימת עבורו ועדת תכנון, טיפול והערכה על מנת למצוא מענה מתאים לצרכיו. וועדה זו כוללת צוות של אנשי מקצוע בתחום וכן הורי הילד אשר רשאים גם הם להשתתף בוועדה. מטרת הועדה היא להביא להערכת מצב הסיכון שבו נתון הילד מצד אחד, ומן הצד השני לבדוק את הערכת היכולות ההוריות והמשפחתיות כאשר בסופו של דבר מתקיימת חשיבה על תכנית התערבות המתאימה ביותר לילד ולמשפחתו. בתהליך הדיון וקבלת ההחלטות נלקחים בחשבון שלושה מרכיבים מרכזיים: טובת הילד, זכות הקטין להשתייכות וזכות ההורות. במידה וההורים אינם מסוגלים לטפל בילד, הועדה יכולה להמליץ על השמה חוץ ביתית – אומנה או פנימייה – וזו נבחרת בהתאם לפרופיל של הילד- יכולותיו, הבעיות והקשיים מהם הוא סובל וכן מאפיינים נוספים.[1]
הפנימיות הראשונות בעולם הוקמו בארצות הברית כמסגרות חינוכיות עבור ילדים שלא יכלו להגיע לבית הספר. במהלך המאה העשרים, מסגרת הפנימיות הללו שימשו כמקום שנועד "לתרבת" את האינדיאנים שחיו בארצות הברית בשמך שנים. אותם ילדי הזרים נלקחו בכפייה לפנימיות במטרה ללמד אותם את המורשת האמריקאית.
