התיאוריה הכלכלית של בקר לפשיעה וענישה (Becker's theory of crime and punishment) ידועה כאחת התיאוריות המפורסמות ביותר בספרות המחקרית כאמצעי לניבוי והפחתת מעורבותם של אנשים בפשיעה (Becker, 1968; Mendes, 2004; Van-Velthoven, & van-Wijck, 2016). תיאוריה זו גורסת כי אנשים צפויים לקחת חלק בפשיעה במצבים בהם התועלת המיוחסת לביצוע עבירה נתפסת כגבוהה בהשוואה לתועלת אשר ניתן להפיק מהכוונת זמן ומשאבים לטובת ביצוע פעולות אחרות. על כן, לצורך צמצום היקף הפשיעה בחברה על מערכת אכיפת החוק לפעול להפחתת התועלת, לצד הגברת העלויות, הקשורות במעורבות בפשיעה.
בקר הציע שני גורמים מרכזיים ליצירת הרתעה מפני מעורבות בפשיעה – ודאות הענישה; וחומרת הענישה. ככל שרמת הודאות להיתפס ולהיענש בעקבות מעורבות בעבירה, וכן, ככל שהעונש הנגזר בעקבות העבירה חמור, כך התועלת הקשורה למעורבות בפשיעה פוחתת, ולכן, רמת הפשיעה בחברה צפויה להצטמצם (Mendes, 2004; Van-Velthoven & van-Wijck, 2016). לאורך העשורים האחרונים מחקרים אמפיריים רבים בשדה הסוציולוגיה, פסיכולוגיה, קרימינולגיה וכלכלה, ביקשו להעמיד למבחן את הנחות תיאוריית הפשיעה של בקר בשטח (Mendes, 2004). בהקשר זה, בעוד שתיאוריית הפשיעה של בקר ייחסה משקל שווה לשני גורמי ההרתעה - ודאות הענישה וחומרת הענישה, מספר רב של מחקרים אמפיריים הראו כי גורם ודאות הענישה בעל תפקיד דומיננטי וחשוב יותר בניבוי פשיעה בהשוואה לחומרת העבירה (Mendes, 2004; Van-Velthoven, & van-Wijck, 2016).
ספרות מחקרית ענפה כבר עסקה בבחינת תפקידם היחסי של ודאות הענישה מול חומרת הענישה בניבוי פשיעה, יחד עם זאת, יודגש כי הספרות התיאורטית והאמפירית בתחום "ההרתעה" התמקדה בעיקר בבחינה והשוואת גורמי ההרתעה לעיל תוך התייחסות לאידיקטורים אובייקטיביים ברמה המאקרו – חברתית.
